על "חוויית יוליסס" שלי כבר כתבתי לא מעט. בחשבון אחרון היא דואלית כרגיל: כל פגישה מקרית שלי עם חאמסה היתה מרהיבה, מעוררת, ובכל זאת לא הצלחתי להתמיד ועפתי מהספר שוב ושוב. נורא מתאים להגיד, זה לא אתה, ג'ויס, זה אני, אתה מקסים ואני בטוחה שהרבה קוראים אחרים יוכלו לחלוק איתך יצוע או שניים, טוב, לא הרבה, אבל לפחות ארבעה. אבל זו תהיה אמת חלקית. חלקה האחר הוא שלא הרגשתי נדיבות בספר הזה. על כל צעד ושעל ג'ויס קרץ מעל לראשי לעבר מלומדים כאלה או אחרים, תיזז בין עניינים, התפרק להנאתו בהתקפים אפילפטיים, ולמרות שידעתי שהדרך הג'ויסית הזאת זרועה ג'וסים נהדרים, העדפתי לעמוד בחדר חשוף ולח עם קפקא, או להתעצבן מאוסף הרצנזיות הציניות של שימבורסקה (אבל גם להתפנן מדי פעם), או לחזור לפרק א' של "בראשית". בסופו של דבר, נשארת עם - זה לא אתה, ג'ויס, זה אני לא מדויק. הסברתי בדיוק את השילוב בין זה-לא-אתה-זה-אני ובין זה-אתה-באבוהו-אתה. שנבדוק את ההסבר - לא הרגשת נדיבות, ג'ויס קרץ מעל לראשך, העדפת לעמוד עם מלומדים אחרים ולא עם אלה של ג'ויס אולי צריך להסביר. "נדיבות" משמע הרגשה שהספר נועד לי. גו'יס, ואני לא הראשונה הטוענת כך, כותב כמיזנתרופ. ההרגשה שלי היתה לא פעם ש"אני עובדת אצלו". זה אחד. הקריצות מעל ראש הקורא היתרגמו בקריאה המשותפת לחיפוש נלהב של מקורות חיצוניים לספר על מנת לחצות לפחות חלק ממהמורותיו. אותי הצורך הזה ניכר מהקריאה. זה שתיים. קפקא, שימבורסקה ושות' היו, בפשטות, יותר זמינים בשבילי. כל הדברים הללו נובעים הן מהספר והן ממבנה האישיות שלי. החלקים שהם רק שלי קשורים לתקופה הנוכחית בחיי, שבה אני קצרת רוח, מהירת סיפוקים, עסוקה בעצמי וכו'. את מדברת על הרגשות שלך, מה את רוצה מגו'יס? כלום.
מצד שני, היתה הסיירת. ככל שהתקדמתם יכולתי לקרוא אתכם פחות, אבל זה היה כמו... יש לי דימוי בלתי אפשרי: זה כמו שיצאנו יחד לטרק תלול במיוחד, קילימנג'רו כזה, ובאמצע הלכתי לאיבוד, אבל בכל זאת הייתי איתכם עד לפסגה בלי להיות כמעט בכלל. גועל נפש של דימוי.
אני רוצה להגיד משהו על השיחות האחרונות שלכם, בפוסטי הסיכום. קודם כל, הן היו מרתקות לגמרי (ועדיין, אולי לא סיימתם ממש). חוץ מזה, עלו מהן כמה עניינים מעניינים.
הקריאה המשותפת והגלויה, המתועדת, וכמו שאלי ציין יפה - בלי הסכמה משותפת מראש על מסננת הקריאה מה זה?זה זה:
"לפני הכל, אני רוצה להבחין בין קריאה קבוצתית, לקריאה משתפת. בקריאה קבוצתית, הקבוצה מגבשת קונצנזוס לגבי הנקרא. כמובן, שקונצנזוס אל מול קונצנזוסים אחרים. למשל יכולה להיות קריאה לאומית, גזעית, ג'נדרית, לוקאלית וכד'. לעומת זאת, בקריאה המשתפת, יחידים או קבוצות, משתפים זה את זה בהבנתם את הנקרא. נראה לי, שהקריאה שבצענו כאן, היא יותר קריאה משתפת, מאשר קריאה קבוצתית. פחות חיפשנו להגיע להסכמות לגבי הטקסט ויותר חיפשנו להבין אפשרויות שונות בטקסט. או לחילופין, להבין זה את זה". נחמד שאת מצטטת אותי ואיפה המסננת?אולי "מסננת" זו לא המלה המדויקת. התכוונתי להבחנה שעשית בין קריאה קבוצתית לקריאה משתפת, שהראשונה יש לה אג'נדה, ולשנייה, שלנו, אין אג'נדה מובהקת. , אלא על בסיס שיתופי בלבד - יצרה מתח בלתי פוסק בין האינטימיות האולטימטיבית שבין קורא לספר ובין החשיפה של האינטימיות הזאת, שהשתנתה במהלך הקריאה. כלומר, האינטימיות של הקריאה הדמומה, הרגשית, האנקדוטית, הפרגמנטרית - הופקעה לטובת דיבור משתף, מסכם, מתעמת, חוקר, ויותר מהכל - מתערב. הזדהיתי מאוד עם מה שאמר אליק על התוקפנות המובנית בסוג כזה של שיתוף, גם גרפית, עם הפריצות הצבעוניות לפוסטים. זו תוקפנות משפחתית כמעט. חמה, דוחקת קדימה, ממרפקת, מפצירה להתעכב, מערערת, מחבקת. זה היה מתח שהרגשתי בו בכל פעם שפתחתי את הבלוג - זה היה כמו לחזות בהולדתה והתבגרותה של קריאה אינטימית ממין חדש.
אני חושבת שחלק מהמתחים (הטובים, ברובם, לדעתי) נבעו מההבדלים העמוקים שבין אופני הקריאה האינטימיים עד כה, שפתאום התכנסו יחד. מה שהיה גלוי לנו, זה לא הקריאה האינטימית של כל אחד, אלא מה כל אחד הביא לשותפות. נכון. אבל בתוך מה שכל אחד הביא היה אפשר לראות גם סימנים, צל-סימנים, של הקריאה האינטימית.
אליקו הביא לקריאה שלו את הפילוסוף המעופף, את האנרכיסט היקה, את החשדן קאט-דה-בולשיט, את הסקרן התם. הוא היה הטיזר המעורר, המעצבן, המערער. מפוסט לפוסט הוא הלך והתחמם כלפי הספר. כמו ילד שמקבל שעון יקר, לא מבין מה זה כל האורות והכפתורים, זורק אותו לרצפה, ואז נגנב לגמרי מהחלקים הפנימיים המפוזרים ומתחיל להרכיב אותם. בסוף יצא שעון, רק שהוא כבר לא מראה את השעה אלא משהו אחר לגמרי.
אפישוע הביא את קריאת הלב העזה, האסוציאטיבית, המצברוחניקית, של שולה האלמוגים, ואני הרגשתי בה את עוצמת הקהילתיות יותר מאשר אצל האחרים. כלומר, בשביל נר לי (בטח שאני מכלילה, מה זאת אומרת!) מעשה ההסבה המשותפת היה חזק מהכרך הכבד בעצמו. ככה הרגשתי. וככזה - הוא הביא לשולחן המשותף המון חלקים של עצמו - מסעותיו בעולם, ענייניו הביזריים עם חידות ומשחקי לשון, את הספרים האחרים שקרא בו בזמן, ועוד. אצל אפי הרגשתי איך הקריאה המשותפת עושה סוג של חיים משותפים. איך יוליסס נהיה שולחן השבת.
עיניים הביאה לקריאה את התלמידה החכמה שלה. אין לי מושג איך היא קוראת ספרים דמומים בינה לבינה, אבל כאן היא הפכה את יוליסס לשיעורי בית מענגים ומרחיקי לכת. עין התהלכה בבלוג כמו כובשת, אבל כזאת שבמקום מדי מצביא חניבעליים וחניתות לובשת חליפה מחויטת וקלסרים. יוליסס הלך ונכנע אצלה, כמעט התביית. היא הביאה לשולחן המשותף את האסטרטג הסבלני, היסודי, וכשחושבים על זה, היא היתה המפקד האמיתי.
קוראת, היחידה שאני לא מכירה אישית, הביאה לשולחן משהו אחר לגמרי. אני הרגשתי שזה לא שהיא מבקרת/כובשת את יוליסס, אלא יוליסס מוזמן לשולחן שלה. וכולנו מוזמנים יחד איתו. כלומר, אם חושבים על דימוי, אז קוראת צירפה לשולחן הגדול עוד שולחן, מהבית שלה, ועשתה עליו נסיונות אקס-יוליססיים - תוך שהיא שואלת מהשולחן הגדול אביזרים, מלים, רעיונות שקידמו את הניסוי הפרטי שלה. אין לי מושג איך קוראת קוראת ספרים דמומים, לעצמה. כאן היא הביאה את קול המג'ישן, הקוסם ההוא מהטארוט. תכף אמצא אותו. בכלל אולי אתן לכל אחד מכם קלף, למה לא.
(שיהיה ברור ברור כמובן כמובן שכל הדיבור הזה שלי הוא לחלוטין שלי ורק שלך ומעיני ורק מעיניך וכל מטרתו היא לצייר את השולחן הווירטואלי שלנו כפי שאני ורק את רואה אותו כרגע. לא שום דבר אחר בדיוק. וכיוון שאף אחד אחר, לא יכל לראות את מה שאת רואה כרגע מעינייך, אז אין סיכוי גם שיבין את הדיבור הזה שלך. נכון? לא. הערת הסוגריים נועדה להזכיר את המובן מאליו, שנוהגים לציין במלה אחת בדרך כלל ("לדעתי"), ואין לה תכלית עניינית אלא לצמצם את התוקפנות המובנית והלא-מכוונת-לצער-איש שעלולה להיות בפוסט ממין זה יש לנו נסיון שאמנם הנוהג הזה מצמצם תוקפנות? הבה ננסה. [ילד אחד, אמר לאמא שלו - אמא, לדעתי את זונה! - שלפה האם את הרבולוור 0.45 מן הנרתיק ופצפצה את ראש הילד בירייה אחת בודדת ומטווחת להפליא.] על פי נסיון זה, בוודאי שהשימוש שהילד עשה במילה לדעתי, לפחות דחה את התוקפנות ועל כך מגיע לו 'כל הכבוד'. לדעתי כמובן)אליקו, מה קורה? האם הפוסט שלי תוקפני בשבילך? לא משהו שחורג מהרגיל אם כן, מדוע אינך אומר את זה פשוט וישיר? ואם לא, אז מה אתה מנסה לברר כאן? כמו שאמרתי, בדקתי את האמירה שלך, שהתפקיד של המונח 'לדעתי' הוא לצמצם את התוקפנות המובנית והלא מכוונת לצער-איש.
קוראת
עיניים
נר לי
אליקו
אהבתי את שילוב הדמויות והקלפים. ברור :) אני חושבת שאת צודקת בקשר אלי. תודה, אליס על שהסכמת לשתף אותי בניסוי המעניין הזה.
אוי, איזה סיכום נפלא המפקד. אני גאה להיות חייל שלך.
@@@
בבלוג זה
בכל הבלוגים
