סיירת יוליסס

השילוש של תחושה מניע והתנהגות מופר והמעשה הוא כל כך עדין ולא רציף ועקבי, עד שלפרקים אינו מורגש כלל.

יוליסס הוא ספר של 'אין-אירועים'.

ההתנהלות משוערת, לעתים מתוכננת, נחלמת, מדומיינת אבל נכשלת, ברוב המקרים, מלהתקיים ולהעשות.

בעודו הולך לאורך החוף בסנדימאונט, סטיבן מחליט ללכת לבקר את דודתו שרה. הוא מכוון את מוחו לסצינת הביקור. הוא יודע מי יפתח את הדלת ומה הוא יראה כשזו תפתח, מי יגיד מה ומי יעשה מה, אנחנו טועמים על קצה הלשון את הביקור המשפחתי הזה, רק כדי להבין כמה פסקאות אחר כך שהביקור כלל לא התקיים וכמה עמודים אחרי תיאור הביקור אנחנו לומדים גם לדעת שהסיבה לביטול התוכנית היא כי הדודה חושבת שסטיבן הוא מי שהרג את אמו.

הפלירטוט של בלום וגרטי מק'דאול נשאר גם הוא במחוזות דמיונם, הוא כולל תוכניות לעתיד, גם הן מדומיינות ומסתכם במעשה האוננות של בלום ומחשבותיה ה'פעילות' של גרטי, אולם הקורא מקבל מפתח ראשי וכניסה חופשית וחלקה לעולם הפנטזיות של השניים.

האירוע המתסכל ביותר מבחינת בלום, הפגישה בין מולי לבוילאן, לא מתואר בפני הקורא באופן ישיר, אלא מרומז, ההבנה שוב נשענת על שברי מלים, רהיטים שהוסטו ממקומם הרגיל ופירורי בשר משומר במיטתם של מולי ובלום. מה שכן נוכח, באופן ברור, ודאי וגלוי הוא הקנאה של בלום והחשדות שלו ואלה הם הדלק עליו טסים מחשבותיו ודמיונותיו, מאיצים קדימה את תמונות התשוקה, הפלירטוט והמשיכה המינית.

בתפקיד הראשי ביוליסס מככבת הטכניקה הסיפורית המחזקת את הפנמת המעשה: זרם התודעה. העוצמה והחשיבות של האירועים החיצוניים והשפעת הסביבה נמדדת במונחים של מגוון וריבוי השטף הנפשי שנוצר, כשאלה נתפסים על-ידי ההכרה האנושית, מובנים על-ידה. לרגעים יש תחושה של פיצוץ אישיויות, זרמי תודעה המשייטים מעל, בשעה שאנחנו הקוראים, מונחים בעומק התהום, מנסים להאחז בענף שוקע ולפעמים אפילו רק בקצה קצהו של עלה, שנסחף בזרם, כדי להתרומם ולצוף לרמת ההבנה וההפנמה של עולמו הפנימי של האחר. יחידות הזמן והמקום מצטמצמות לאיזור הדמדומים של 'אין-זמן' 'אין-מרחב', רוכשות לעצמן איכויות חדשות שאינן יכולות להמדד במונחי המחשבה היומיומית.

האודיסאה ביוליסס היא אודיסאה של המחשבה, של זרם התודעה, שיכולה להתמרד כנגד מוגבלות הגוף, להתריס מול עיכובים ומניעות שיוצרת מסגרת הזמן והמרחב ובכך להתרחב ולהתפרש על פני כיוונים שונים ורבים הן מבחינת הזמן הן מבחינת המרחב ובכך מסבירה את הפארדוקס של קבעון וזרימה בו זמניים המאפיינים את הספר. מצד הפעולה הפיזית ומיקום הנפשות הפועלות מתארחים בחתונה הזו הסטטיות והיציבות, הגוף יכול לעשות רק כך וכך פעולות בכך וכך זמן, אבל מצד הכלה, הלא היא הרמה העמוקה יותר, בשכבה שמתחת לשכבה העליונה, מתקיימים התנועה המתמדת והחילופין המהירים בין כאן-שם, אתה-אני, עבר-הווה, ומציאות-דמיון.

בתחילת הפרק "אוכלי הלוטוס" בלום פוגש את מ'קוי והשניים מנהלים שיחה קצרה, משעממת למדי, שיחה אותה בלום מבקש לסיים. באותו זמן החלק המציצני שלו קולט דמות נשית בעברו השני של הרחוב והוא מתחיל לשער השערות אודות מצבה, מעמדה, תוכניות הנסיעה שלה וסגנון לבושה. במצב המקביל הזה אנחנו מקבלים רק חלקים מהשיחה עם מ'קוי, וחלקים אחרים שלה עולים דרך מחשבתו של בלום בעמודים מאוחרים יותר. הסיפור נע מהסובייקט לאובייקט, מבלום לאשה מעברו השני של הרחוב ומשם למחשבותיו של בלום ולמילותיו בשיחה עם מ'קוי, כל אלה מוגשים לנו בחפיפת זמנים. על פני השטח מהירות כזו של מעברים היא בלתי נתפסת. במונחים של זמן ומרחב אובייקטיביים כל אלה מוגשים לנו כעניין רודף עניין, בסדר פחות או יותר הגיוני, נבנה על-פי סדר עדיפויות. בראש, סדר כזה לא יכול להתקיים. צעד שמתרחש במרחב החיצוני מקביל לעשרות פסיעות במוחנו, אזור בו רגעים החולפים בדייקנות בהתאם לשעון, הכולל מחוג שניות, מקבלים גמישות חדשה, ותזמון אחר לגמרי, בהיותם מושפעים ממצפן נסיון החיים שלנו, מאגר החוויות שחווינו, המשפיעים על אפשרויות עתידיות שלנו.

ב"שורי השמש"  כשבלום שואל מהו גילה של נפש אנוש הוא מצליח להקיף בפסקה אחת בלבד את חשבון כל שנות חייו: ילדות, נערות, בגרות ואבהות. הישות האחת מתפרקת לאין ספור חלקיקים ברגע שמדובר בעולם הנפש. הגוף הוא האחד  העוטף את כל הרסיסים הנפשיים, כמו היה אריזת צלופן מהודרת, ובתוכה בקבוק זכוכית שבור לרסיסים, אבל לא במובן של שבר, אלא במובן של חלקיקים זוהרים, המעשירים את עולמנו הפנימי, מכסים לעתים על עולם חיצוני מרתק פחות, כמו סטיבן ב"פרוטיאוס" כשהוא קולט את מלאות ושלמות הצורות, הגוונים, הדמויות והפרטים הקטנים, המוח גמיש, לא רגיש לגבולות חיצוניים ולהגבלות של זמן ומרחב ושל ציוויים חברתיים, והוא מסוגל לנוע מרחק של אלפי קילומטרים בחלקיק של שניה, כשהוא נעזר במסילת רגע בודד במציאות.

ב"לסטריגונים" הריח של היין מספיק כדי לשלוח את זרם התודעה של בלום עד לצרפת או לסין ולהניע עשרות אלפי אסוציאציות על מזון, טעמים, ריחות ואפילו סקס ולכל אלה אין דבר משותף עם הרגע הנוכחי ומצד שני הוא מאחד בין כל הזמנים וכל המקומות.

לא ברור לי האופן בו את משתמשת כאן במונח 'זרם התודעה'. נראה כאילו כל דבר שהוא לא דיווח ישיר, אחד לאחד, את אומרת עליו 'זרם תודעה'. על פי הדוגמאות שהבאת, ספק אם יש איזה ביטוי אמנותי שאינו 'זרם תודעה'. למה את מתכוונת, כשאת אומרת 'זרם תודעה'? למקומות בהם מופיעות מחשבותיו של הדובר, על פי לו"ז פרטי שלו וללא קשר הכרחי עם התנהלות לינארית של סדר זמנים ועדיפויות חיצוניים לו ולכל אותם מקומות שאנחנו קוראים מחשבות אישיות ופרטיות של דמות כלשהי, שאינה מחוייבת לנו להסברים ופירוטים.

ללא קשר (בעצם, על פי קוראת, הכל קשור), הבאת כאן תזכורות לקטעים יפים מהספר. תענוג להזכר. נכון וכשאני חוזרת אחורה וקוראת שוב, אפילו רק מרפרפת זה סוג אחר של עונג. אני כבר יודעת מה כתוב שם, אבל קוראת בצורה שונה, ממקום של ידיעה.