| 10/2007
מדריך לקריאת יוליסס (אלי)
-
תרוצים טובים למה לא לקרא את יוליסס: היצירה גדושה באזכורים שאין לך מושג על רובם. היא לא עקבית, לא מובנת, בלתי-קריאה, לא סוחפת. הדמויות ביצירה הן סתם אנשים קטנים שעסוקים באובססיביות בבעיות האישיות הקטנוניות שלהן. העלילה בנאלית ושחוקה. אין ביוליסס "שורה תחתונה". הכי חשוב, יוליסס זו יצירה פלצנית! היא לא פלצנית, הסופר הוכיח שיש עומק מאחורי המילים שלו. תוכל להרחיב קצת על עניין העומק שאתה מוצא ביוליסס? גמני לא מרגישה שזו יצירה פלצנית. אולי צריך להגדיר "פלצנות". אצלי המושג מתקשר לרושם ולפוזה ואין לי תחושה כזאת מהספר. ההגדרות: מורכבות, מסובכות, פקעות חוטים סבוכים מתאימות לי יותר.
-
אל תתיחס ברצינות למדריכים לקריאת יוליסס.
-
יוליסס ספר קשה לקריאה. הוא קשה משום שלא ניתן למצא גישה כוללת שעל פיה מובנת כלל היצירה. גם אם מצאת גישה להבין עניין מסויים, סביר להניח שהיא לא תספק הבנה בעניין הלא-מובן הבא. אל תתאהב בהבנות שהשגת!
-
אם אי-הבנה, גורמת לך מצוקה שאינך יכול להתמודד איתה, אל תוותר על קריאת יוליסס. יוליסס יכול להיות מעניין ומהנה לקריאה, אם עצם המאמץ להבין, גם אם אינו מביא להבנה חד-משמעית וגם אם המאמץ נכשל, מעניין אותך ויכול לגרום לך עונג.
-
יוליסס מאזכר ללא הרף. הוא מאזכר ארועים הסטוריים ודמויות הסטוריות, הוא מאזכר כתבים אחרים: כתבי קודש, יצירות ספרות ומוסיקה, טקסטים מדעיים ופילוסופיים. הכרת המאוזכר, תורמת מעט מאוד להבנת יוליסס, אם בכלל. לכן, אל תרגיש לא בנוח מבורותך ואל תראה בכך מכשול להבנה. אם מאוד מסקרן אותך, חפש בוויקיפדיה את העניינים שמדובר בהם.
-
כאמור, יוליסס יצירה קשה לקריאה. אי-אפשר לקרא את יוליסס ברצף כמו רומן. את יוליסס צריך לחקור וללמוד וזה לוקח זמן. הרבה זמן. חודשים. פנה לך בסדר היום שלך שעת יוליסס. פנה לך בחיים תקופת יוליסס. הערה מדוייקת. ואולי אפשר להוסיף גם את העובדה שיוליסס נכנס לדם ומשתלב בחיים ובמה שעובר על הקורא.
-
מומלץ לקרא את יוליסס בשותפות. להחליף דעות ורעיונות, ללבן יחד דרכים להבין עניין מסויים וכמובן, סיפוק תמיכה הדדית ברגעי משבר וחגיגה ומסיבה על התקדמות.
-
אבל, קריאה משותפת מפתה לווכחנות. ווכחנות מביאה להתבצרות בעמדה. יש המתווכחים ויש המסתפקים בהבעת דעה, ההתעקשות והווכחנות הן תכונות אנושיות אינווריאנטיות לנושא הנידון ולכלי שבו הן משתמשות. כאמור, אין גישה אחת להבנת יוליסס. יותר מכך, לכל עניין לא מובן, יתכנו מספר גישות להתמודדות, שאין אחת נעלה על האחרת. כך שהכרעה בוויכוח, היא יותר אי-הבנה, מהבנה. וויכוח שהוכרע, הוא כישלון הבנה. התבצרות בעמדה כלשהי, היא מכשלה. לכן, מומלץ לוותר עד כמה שניתן על רוח הווכחנות. זכור ששותפות אינה רק מאבקי כוח, היא קודם כל שיתוף! כאמור , כל הסעיף הזה לא קשור ליוליסס ולא לקריאה משותפת. הסעיף הזה הוא לקח מקריאה משותפת של יוליסס. וזה הקשר שלו לאלה.
-
התמורה הגדולה ביותר מקריאה משותפת, היא הכרת אפשרויות ההבנה השונות. לא רק אתה לא מבין, ודרכך להבין אינה היחידה הנכונה. מדריך מועיל. איפה הוא היה לפני שהתחלנו לקרוא? :) עיקרי העניין שעולים פה, זוהו כבר בפוסטים הראשונים. מה שהשתכלל זה הניסוח והביסוס. והראייה השלמה של כל היצירה. בהתחלה עוד היתה תקווה.
-
את הספר אני כמעט לא זוכר, ומה שזכור לי הם גיבובי רכילות ופרטים קטנים שאין לי כל כך עם מי לחלוק. יש בספר רבדים שלמים של תרבות וסבטקסט שחולפים גבוה מעל לראשי. ואולי חלפו מן העולם יחד עם גדולי האינטלקטואלים הרב תחומיים של תחילת המאה העשרים זה העומק שדיברת עליו קודם? . מבחינתי מה שבאמת ייחודי בספר היה האופן שבו אנחנו, חמישה סיירים, קראנו אותו. האופן שבו נבנה הבלוג, הקריאה היומית, התודעתונים, הדינמקיה הוירטואלית ששונה כל כך מפורומים ומבלוגים גם יחד. כל זה מצא מאוד חן בעיני והיה ניסיון מעניין וחוויה רגשית. אני רק חושש שאי אפשר להפריד את יוליסס, מהאופן שבו קראנו אותו, ובמילים אחרות - אני מאוד חושש שלא נמצא עוד יצירה שהשיטה המיוחדת כל כך הזו תתאים לה. מעורר מחשבה וראוי לדיון נפרד. ושאלה נוספת היא האם בכלל מעוניינים באותו סוג של הרפתקה בשידור חוזר?
המשך המדריך לקריאת יוליסס (אלי)
על הקושי לקרא את יוליסס
"אקו מבחין בין טקסטים 'פתוחים' שמעודדים את קיומן של פרשנויות רבות (כגון "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס), לבין טקסטים 'סגורים' אשר מכוונים את הקורא לעבר טווח מצומצם של משמעויות ("הקומדיה האלוהית" לדנטה אליגיירי)". (אומברטו אקו. וויקיפדיה). ההבחנה הזו של אקו, מכוונת אותנו לבעייה שיש להתמודד איתה כשקוראים את יוליסס. כי עיקר הקושי לקרא את יוליסס, הוא ריבוי העניינים שלא ניתן לתקתק אותם בפרוש אחד. הבעייה הזו צפה בברור כאשר קוראים מחליפים ביניהם דעות על עניינים אלה. הקושי הזה מוכר מהמאמץ לפרש שירה ואמנות מודרניסטיות. אך שירה אפשר לחוות גם בקריאתה ללא נסיון לפרשה. כך גם ציור אפשר להסתפק בלחוות אותו ולוותר על מאמץ לפרש אותו. כך גם סיפורים קצרים. אפשר אפילו לראות במועקה הנגרמת מאי-ההבנה, מרכיב מזוכיסטי בחוויה של האמנות המודרניסטית. אך קשה לקרא למעלה משמונה מאות עמודים, כשקטעים רבים לא מובנים, או שהבנתם מעורפלת. כן, זה בהחלט עניין של כמות.
השאלות המתבקשות הן:
למה לעזאזל, ג'ויס כתב ככה, הוא לא יכול היה לכתוב כמו טולסטוי?
ואם הוא כתב כך, למה אני, הקורא, צריך להתאמץ לקרא את זה?
השאלה הראשונה, לא רלוונטית. ככה ג'ויס כתב, כי ככה הוא מצא לנכון עקב נסיבותיו האישיות. בנסיבות אחרות, ייתכן וג'ויס היה טולסטוי.
השאלה השנייה כבר יותר רלוונטית. אם נסיר ממנה את הנופך הנרקיסיסטי, נקבל שאלה טובה יותר – למה לקרא את יוליסס? או, שאלה עוד יותר ממוקדת – מה יוליסס אומר לנו, שלא ניתן לומר בספרות "רגילה", שמובנת מאליה, או שמובנת יותר בקלות? התשובה הארוכה ניתנת ביוליסס. התשובה הקצרה היא, יוליסס מתמודד עם מציאות שאינה ניתנת להבנה חד-משמעית ואת זה, לא ניתן לעשות בספרות רגילה, כזו שמובנת מאליה, או שניתנת לפרוש בקלות, כזו שמבקשת לעשות עבור הקורא, סדר במציאות רבת-הפנים.
כאן תטען ש – הרי אני יודע כבר שהמציאות היא רבת-פנים ודי לי עם המאמץ האישי שלי להתמודד עם מציאות זו, אני לא צריך שיספרו לי את זה ובטח שלו להתאמץ לקרא ספר לא מובן, שמה שהוא בא לספר לי זה את מה שאני כבר למדתי ושילמתי כבר את שכר הלמוד. ממממ, טענה טובה.
– טוב נו, אם אמנם למדת את זה, אז בוודאי שלא תיתקל בשום קושי לקרא את יוליסס. אבל דע לך, שעוד לא נולד האיש שלא התקשה לקרא את יוליסס. על פי יוליסס, לא למדת להתמודד עם מציאות זו, אלא למדת לדקלם אי אילו ססמאות ריקות על מציאות רבת-פנים ואולפת להסתדר איכשהו במציאות זו, על ידי התמקדות בפן אחד והתעלמות מן האחרים. אם אלה ניתן ללכת למכולת. למדת ללכת למכולת. את יוליסס, לא ניתן לקרא תוך התמקדות בפן אחד והתעלמות מן האחרים. נסיון להבנה או יצירת קו הבנה אחד אינו ביטול האפשרויות האחרות להבנה אלא רצון להפוך את היצירה ל"שלי" על סמך מה שאני לוקחת מהקריאה. למעלה אמרת שאין להתאהב בהבנה שהושגה, אבל לדעתי כן יש לקחת את הסך הכל שנשאר לכל אחד בתוך הלב/הראש. אחרת מה הטעם בקריאה, בייחוד אם לא יכולה להיות הבנה אחת חד משמעית?
– אבל אני יכל להתעלם מיוליסס! משהתחלת, אינך יכול עוד להתעלם.
– בוודאי שאתה יכל. זכותך.
– אבל עוד משהו, יוליסס לא שם זין על המאמצים האישיים שלך.
דיון צדדי (אלי)
מה הטעם בקריאת יוליסס? מה הטעם בקריאה בכלל? - סוגיה מעניינת. נראה לי, שאנשים קוראים מטעמים שונים. למשל, קריאה לקראת מבחן, טעמה הברור הוא, להשיג ציון טוב יותר במבחן. כך גם יכולות להיות עוד קריאות שמטרתן ברורה. אבל, קריאה לימודית, למשל, טעמה כבר לא חד-משמעי. טעמה יכל להיות גם השגת ציון טוב יותר, אך טעמה יכל להיות גם לימוד והכרת דבר-מה שלא ידעת קודם.
האם יש קריאה סתם, ללא מטרה, ללא סיבה, ללא טעם?
נניח קריאה שמטרתה להתהדר בקריאה. למשל, שאוכל אח"כ להתגאות בפני החברה שקראתי את יוליסס. הרי ללא בושה, זו אחת המטרות שהגדרנו לעצמנו כאן, בתחילת הקריאה המשותפת. קריאה שכזו, דומה באופייה לקריאה שמטרתה השגת ציון טוב יותר. במקרה הזה, הציון הוא הוקרה, או הכרה חברתית. בשתיהן המטרה היא שינוי יחס הסביבה אל הקורא. קוראת מדברת על - 'רצון להפוך את היצירה ל"שלי" על סמך מה שאני לוקחת מהקריאה'. כלומר, לכבוש, להכניע, לאלף, לביית את היצירה, להתאים אותה לצרכי הקורא. כמו ביות עז פראית. מה הטעם לביית עז פראית? אחד הטעמים הוא להפוך את העז לרכוש המביית. השני הוא להפיק מן העז דבר-מה שללא ביותה, לא יושג, או יושג יותר בקושי. כיוון שמה שיופק מן העז המבוייתת יהיה אף הוא רכוש המביית, נכון לראות גם טעם זה כקשור לריבוי הרכוש. לריבוי הרכוש יכולים להיות שני טעמים, האחד, הישג חברתי ואז הוא דומה באופיו לקריאה שמטרתה שינוי ביחס הסביבה אל הקורא. הטעם השני הוא, שינוי אצל הקורא. הקורא נהנה מעצם השינוי שחל בו.
בכך הכללנו את הטעמים השונים לקריאה, תחת שני סוגים - טעם אחד, הרצון לשינוי ביחס הסביבה אל הקורא, הטעם השני, רצון לשינוי שחל בקורא עצמו.
(הערה: הניתוח כאן הוא מושגי ולא ניתוח אמפירי. הניתוח האמפירי של עניינים כאלה, שייך לתחום המדעים הקוגניטיביים. להם יש את הכלים לביצוע מחקר אמפירי בתחום הזה, או שלפחות אנשי התחום מתיימרים שיהיו להם כלים אלה. אנחנו יכולים להניח שלמעשה, הטעמים האלה משולבים יחד אצל כל קורא, עד שקשה לבודד אותם ואולי גם בלתי אפשרי. זה כמובן, לא מונע מאיתנו ניתוח מושגי של הנושא, אבל זה מחייב אותנו בזהירות).
לכבוש, להכניע, לאלף, לביית את היצירה, להתאים אותה לצרכי הקורא
אם נתייחס למשל העז, האם אנו רוצים שהעז הפראית תחדל להיות עז ותהיה כמו הכלב שכבר בייתנו? או, על פי הנמשל - האם אנו מחפשים בקריאה את הידע וההבנה שכבר היו לנו בטרם הקריאה?
מן הקצה השני, אנחנו גם יכולים להפיק תועלת (הנאה, למשל) מצפייה בעז הפראית בטבע, מבלי לאלף אותה. או על פי הנמשל, לקרא את היצירה כפי שהיא מבלי להפוך אותה לשלי. (כמובן שאפשר גם לא לצפות בעז ולא לקרא את היצירה. ויש הגיון גם בטענה שגם באלה יש תועלת).
על פי הגדרת הקצוות האלה, העניין הוא לא עצם אילוף היצירה, אלא, עד כמה לאלף את היצירה? כלומר, זו שאלה יחסית.
על פי הקריאה החברתית, זו שטעמה הוא שינוי יחס הסביבה אל הקורא, הסביבה היא הקובעת את את יחס האילוף. ככל שקורא יתאים את מידת אילוף היצירה לנורמה החברתית הרצוייה, כך יזכה ליתר הוקרה.
על פי הקריאה האישית, זו שטעמה רצון לשינוי אצל הקורא, אם הקורא מתאים לחלוטין את היצירה לידע והבנה שכבר נמצאים אצלו, הוא לא מפנים דבר מן היצירה ובכך לא מושג שינוי אישי. אך גם אם הוא מניח את היצירה כפי שהיא, מבלי לעמת את הידע וההבנה האישיים שלו עם היצירה, הוא לא מפנים דבר מן היצירה וגם בכך לא מושג שינוי אישי.
על פי זאת, אם הטעם הוא רצון לשינוי אישי, אפשר לנסח שני עקרונות שונים: הפשוט יותר אומר, ששינוי אישי מושג היכן שהוא בין אילוף מוחלט של היצירה לבין השארתה פראית. העקרון המורכב יותר אומר, ששינוי אישי מושג ממהלך שגם משאיר את היצירה בפראיותה וגם מעמת בין האישי ליצירה הפראית. בניסוח אחר, מהלך שמשלב את האישי ביצירה הפראית ואת היצירה הפראית באישי.
אלכתי לגמרי לאיבוד בניתוח הזה, אני קורא מאז שאני זוכר את עצמי, הכי אוהב ספרות ילדים ומדע בדיוני אבל גם כמה מחברי רומנים דגולים כמו בלזק ודוסטוייבסקי השאירו עלי רושם בל יימחה וגם כמה מחברי זיונים כמו הנרי מילר וחברתו אנאיס נין.
אני נורא אוהב לקרוא ואין לי מושג למה, לפעמים זה המפלט היחידי שלי מהחיים שנהיים לי פתאום שחורים או בלתי נסבלים, ובדרך כלל ממש בלי סיבה זו או אחרת, ותאמינו לי שהכי גרוע זה שבאמת אין סיבה ואני לא אומר את זה בצחוק.
אף פעם לא ניתחתי למה אני אוהב לקרוא, אני לא בטוח שהניתוח הזה יועיל לי במשהו, אני מתייחס לזה כמו למתנה נהדרת, או אם תרצו כמו לתבת פנדורה, תהנה, אבל אל תחקור במופלא ממך פן יבולע לך. הספרים הם חלק ממני ואני חוזר לקרוא בהם שוב ושוב ולכן כל כך אלרגי למי שרוצה שאלווה לו חתיכה ממני. מעניינת ההתייחסות לנושא. מצד אחד אתה רואה באהבת הקריאה מתנה ומצד שני חושש לחקור את מניעיה. מדוע לא לחקור במופלא ממך? מה מסוכן בזה?
את יוליסס כאמור כמעט שכחתי, כמו כמה אחרים, הוא לא ספר רע, אבל הוא לא מתאים לי כנראה. כמו גם מלחמה ושלום שהוא כנראה ספר נהדר אבל לא בבית ספרי. ומאז יוליסס נהנייתי נורא מכמה ספרים אחרים, אני ממליץ על "על תנאי" ו"החיוך האטרוסקי" שכבר הזכרתי כמה וכמה פעמים, אני קורא עכשיו את "צילה של הרוח" של קרלוס רואיס סאפון, אבל הוא פחות טוב מהשניים האחרים. שמעתי גם שיצא ספר נוסף בסדרת תיבת פנדורין של בוריס אקונין (פסאודונים) הנפלא, ושלושת הקודמים היו חגיגה אמיתית, אז אני מחכה בקוצר רוח שאוכל ללכת לאיזה חנוצפרים מוגדם ביום ראשון ולהצטייד בעותק רענן שלו.
בקיצקוץ - יוליסס כבר מאחורי, ועכשיו - קדימה הסתער למשימה הבאה. אני לא מרגישה כמוך. יוליסס עדיין לא מאחורי.
ובעניין הקריאה האישית: אני מגיעה לקריאה עם עולם ידע והבנות משלי ומתחברת ליצירה מהמקום הזה. כשאנחנו קוראים יחד ומצטרפות הבנות של השותפים, גם אם אני לא תמיד מסכימה איתן, הן יכולות להפוך להיות שלי. בדרך זו אני מרחיבה את גבולות ה"אני" שלי וכך נוצר בי שינוי שלא היה קודם לכן.
אין לי צורך "לביית" את יוליסס, אבל יש בי צורך להתבונן היטב במה שהוא "עשה" לי. אני, בניגוד לאפי, מאוד נהנת לחקור במופלא ממני כי זו הרחבת הגבולות האישיים שאני מחפשת בכל קריאה ובכל חווייה שאני עוברת. הקריאה, היא זו שמרחיבה את גבולותי האישיים, מעשירה את דימיוני, את השפה ואת החוויה שלי. הקריאה עצמה מביאה לי את המתנות האלה. זה מספיק לי ומספק אותי, ואני אסיר תודה שהקריאה עושה לי את כל הדברים הנעימים האלה.
אם אגלה שהיא עושה את זה כי משעמם לה, או אגלה שבנוסף גם יש לה שיניים רקובות - זה לא יוסיף לי כלום. אני מסתפק בעובדה שהיא עושה לי נעימי, והמסתורין של האופן שבו היא מצליחה לעשות לי את זה, רק מוסיף תפאורה נעימה לחוויה המעשירה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
