אני לא חושבת שאי פעם נתתי לזה כותרת.
זאת אומרת, כן , המושג הזה עבר לי בראש, אבל אף פעם לא ברמה
של קישור ישיר לעולם הרגשי שלי ולמה שאני חווה.
המחשבות שלי כרגע מרגישות כמו סבך גדול של שורשים של עצים עתיקי יומין
שהתסבכו בתוך עצמם.. קצת מאוחר להוציא את השדים האלה מהארון, לא?
הגיוני, כשחושבים על זה. חרדת נטישה. נשמע כל כך מפוצץ...
אבל הייתי רק ילדה. הייתי ילדה בת 16 שהאבן הכי יקרה שהייתה לה
התנפצה לה בין הידיים. והזמן קפא כשבהיתי ברסיסים הזוהרים, הנוצצים
מתפוררים ובורחים לי מבין הרווחים באצבעות של הידיים.
אני עדיין רואה אותם אם אני בוחרת להסתכל. אולי רוב הזמן אני פשוט לא בוחרת.
ואז מתוך משפט אחד הוא יוצא בהצהרה, "תעבדי על חרדת הנטישה שלך".
יש לי רגשות מעורבים , וגם בתגובה שלי אליו לא ידעתי להבין אם הייתי צינית במשפט
שכתבתי לו או שהייתי נחמדה.
אני לא רוצה בכלל לפתוח את זה.אולי מתישהו הוא יקרא את זה.אולי לא. יש לי תחושה שכן.
אבל לבוא בדרישה כמו "תעבדי על חרדות הנטישה שלך", כאילו מינימום זכיתי בהן
אחרי שנפלה לי הבובה זהבה לים... עושה לי משהו קצת גועש בבפנוכו.
ותוך כדי שאני כותבת את המילים האלה אני מרגישה אשמה על זה שאני כביכול כועסת
או נרגזת או ווטאבר, כי אני יודעת הרי שזה בא ממקום טוב, של דאגה. של רצון טוב.
היום ה-22 לאוקטובר שנת 2010, וב-18 לינואר 2005 הוא החליק מהספה.
המ,(גיחוך...) לרגע זה נראה כמו סיפור מותח, הוא החליק מהספה! ומה קרה אח"כ?
חבל שהסוף לא היה כזה מותח, והיה פשוט ומהיר כמו קו שנמתח באופק ונעלם
עם שקיעת החמה. כזה פשוט. פשוט כמו מוות.
מה זה לעבוד על זה?
זה מרגיש כאילו אומרים לי במילים אחרות- תתמודדי עם זה שאבא שלך מת,
ותעברי הלאה. העולם רץ ואת וחרדות הנטישה שלך תקועות הרבה מאחור.
פשוט כמו מוות.
פשוט כמו חרדת נטישה.
פשוט כמו עצב.
פשוט כמו פרידה.
הכי מורכב לי בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Puddle Of Grace