עולמה של ניצי

היום בכיתי בעבודה.

המפיקה שישבה לידי קמה מהכיסא, זרקה את האוזניות וצעקה בכעס שאי אפשר לעבוד ככה.

אני עובדת חודשיים בטלוויזיה. פעם שניה שאני עובדת לבד. אני עוד לא מנוסה מספיק.

הצעקות שברו אותי. ברגע שהייתה הפסקה יצאתי מהחדר. ניסיתי שלא יראו אותי, מה שכמובן לא עבד. 

אני שונאת שרואים אותי בוכה. זה מראה על חולשה.

אפילו כשאבא שלי נפטר בכיתי רק בהלוויה מול כולם.

אחר כך רק במקלחת או במיטה. עם עצמי. לבד. כשאף אחד לא רואה ולא יודע.

אתם בטח תגידו, מותר לבכות, צריך להוציא את הכאב, זה מראה על אנושיות.

אבל אני לא אוהבת את זה. אני מרגישה מובכת. תינוקת.

בהפסקה ישבתי במקום היחיד שאפשר לנעול - השירותים.

במשך שעה לא הצלחתי להפסיק לבכות.

הרגשתי שאני בסרט אמריקאי.

הילדה החדשה, המנודה, שצריכה לאכול בשירותים לבד.

כמובן שזו לא הייתה הסיטואציה כי לא אכלתי שם....... (איכס).

גם כשיצאתי מהשירותים כולם הרגיעו אותי שככה זה בטלוויזיה,

אני אפתח עמוד שדרה, אהיה חזקה ובמקום לבכות אני אפילו אתחיל לענות.

אבל המצב רוח שלי היה ירוד לאורך כל הצילומים.

אני חושבת שפשוט התפרקתי מהלחץ.

אני לקראת סיום הלימודים ויש עבודות גדולות להגשה.

והעבודה בטלוויזיה שהיא גם חדשה וגם משרה מלאה לא מקלה עלי.