"..יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה.. איזה אבסורד.."

רציתי להגיע למשקל "תקין" מבחינתי של 46 קילו.

חצי שנה הייתי תקועה על 41-42, לא משנה כמה אכלתי או כמה זזתי. זה היה מטריד ובו בזמן משמח. האם לנצח אני אשאר רזה כלכך?

אחרי הניתוח, אפילו שאכלתי פחות ממה שאני אוכלת בדרך כלל, עליתי 2 קילו. ונתקעתי שוב. על 44.

המכנסיים כבר צמודים ממש, אני מרגישה בהבדל, אני רואה את ההבדל. וקשה לי מאוד.

אני שוב לא מסוגלת לאכול יותר מ1500 קלוריות, מנסה לזוז כמה שיותר ולאפות כמה שפחות.

אולי זה בגלל ששבועיים ישבתי בבית, ובקושי זזתי בגלל הכאבים.

אולי זה באמת בגלל הצטברות נוזלים שיש לי בבטן כמו שאומר הגניקולוג.

לא יודעת ולא כזה משנה לי למה זה. אבל זה מטריד אותי.

אני לא רוצה לעלות כבר במשקל, טוב לי ככה. מספיק לי ככה. די.

4 ימים של 44 בבוקר גרמו לי לחרדות איומות, שוב חזרו הפחדים האלה מ"ביסים" פה ושם, שוב אני מחשיבה קופסאת מסטיקים בחישוב הקלורי שלי,

שוב אני מפריזה ב"50 קלוריות לכוס קפה בלי חלב עם רבע כפית סוכר".

שוב הפחד ממסעדות, הפחד מאוכל.

שוב המשקל מעסיק אותי. כבר חשבתי שסיימתי עם זה.

אני אנסה להתרגל למצב החדש, אולי אפילו לעלות עוד 2-3 קילו כי אני חייבת. כי אני רוצה לחזור ולהראות בריאה ומאושרת. כי 40 קילו על מטר 70 זה הזוי ולא הגיוני אפילו בשביל מישהי מופרעת אכילה כמוני.

אני אצליח. אם הצלחתי לרדת 20 קילו בחצי שנה, מה זה כבר לעלות קצת...........

המחלה הזאת היא לתמיד. ושקרן מי שאומר אחרת.