תמיד אני מסתכלת מהצד ונראה שההורים יעשו הכל לטובת הילדים,משום מה אצלי אני בטוחה שהם רוצים בטובתי אבל נוהגים בצורה שהופכת את זה להיות אך ורק לרעתי.אין לי מקום מפלט מההורים שלי,אם אחד נראה לי לרגע נורמלי יותר זו רק אשליה.
הגעתי למצב שאני צריכה להיות תלותית בחברות כי אין לי למי לפנות,ואין לי ממי לצבור את כל הכוחות להתמודד איתם..
אני רק נכנסת לדיכאון ומשמינה ואז מדוכאת ששמנתי ושאני נראית איום ונורא וממשיכה לאכול ולעלות במשקל ובתמורה אני מקבלת תגובה נפלאה מאבא שאני שמנה כל כך וצריכה פסיכיאטר בדחיפות,בלי שום הקשר או ריב מקדים.
גם ככה גיל ההתבגרות קשה,גם ככה יש הרבה התמודדויות לא פשוטות..אני פשוט לא מצליחה להבין אותו,את הצורת דיבור הבוטה שלו,את הנימה שבה הוא דיבר אליי..לרגע חשבתי שזה במטרה לחשל אותי אבל עוד מילים פוגעניות הוכיחו לי שלא.
ומן הצד השני,אמא שעזבתי לפני כ5 שנים כי הכתה אותי מכות רצח והיתה משאירה לי חבורות אינסופיות בכל הגוף,זו שמעולם לא ביקשה ממני סליחה על מעשיה הנוראיים,זו שקיפחה אותי ותמיד דאגה לאחיי ואותי השאירה מאחור,זו שתמיד היה נראה שהיא רק רוצה להשיב אותי דחתה אותי,סירבה להצעתי שאבוא לישון אצלה פעמיים בשבוע.הייתי בטוחה שהיא תסכים..ואני שעשיתי מאמצים רבים לשקם את הקשר בינינו אף על פי שמה שהיה לא נשכח ונחרץ בזכרוני ובלבי,השאיר בי צלקת,אני,שרציתי בסך הכל להיות כמו כולם..עם משפחה יחסית בנאלית..עם ריבים מדי פעם ושם זה נגמר.
קשה לי לספוג את כל המילים האלה מהוריי,אני מרגישה כמו שק חבטות שלהם ושזה יהרוס לי את החיים ושזה כבר עכשיו הורס לי את האישיות כי אני לא מסוגלת לעמוד בכל כך הרבה כאב,וכל מה שבא לי זה רק לבכות ולבכות כל היום ושהדמעות יהיו החברות הכי טובות שלי,כי הן לא יתעללו בי כמו המשפחה שלי.
קשה לי להבין את ההורים שלי,אם הם רוצים בטובתי זו בוודאי לא הדרך..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
