| 9/2009
והיום ב-worst case scenrio: לילי
ובכן. עבר זמן מה מאז האירוע הנ"ל, אבל יולי רק עכשיו מתאוששת ממנו.
והרי האפיזודה המשעשעת שלכם להיום (פפפט. משעשע זה עניין יחסי, ולראיה-"למה איש הלך עם מקל ברחוב? כי זה *מקל* עליו!" האההאהאהא. וזו אחת מוצלחת!)
חם. השמיים צלולים ונקיים מעב, השמש יורקת על כל מה שנופל החוצה בזמן שניסה לסגור את התריסים, כלבים נובחים, מקבלים נעל בראש ונובחים יותר חזק. עסקים כרגיל.
לפתע! צריחה מקפיאת דם קורעת לגזרים את ה(לא)שקט של השכונה! יולי, שניסתה לנוח (היא רק חזרה מהעבודה. שעמום מעייף יותר מבניית כבישים) התעוררה באחת. היא זיהתה את הצליל החד בצורה לא אנושית זו! והיא ידעה מה משמעות צרחה כזו! ידיה רועדות, נשימה מהירה והאדרנלין בדמה, הציצה יולי בפחד אל החלון שמעל מיטתה, זה הפונה אל גינתם האחורית (אולי גינה זו מילה קצת חזקה, "מכתש עקר ונטול סימני חיים" היא מילה הולמת יותר). לרגע לא ראתה דבר, ושחררה נשימת הקלה. אבוי, השמחה הייתה מוקדמת, יען כי האויב אך קנה את זמנו, ממתין לרגע עת הופעתו תכה עמוק בנימי נפשה של יולי. ואכן, כעבור רגע, הופיעה צללית מעבר לשיחים העוטפים את גדר חצרה של יולי (שיחים של השכנים, כמובן. אם אלה היו השיחים של יולי, הם היו מאולפים לטרוף אנשים מסוימים, ואולי גם לירוק עליהם). והצללית השמיעה מעין קול המעביר צמרמורת באלו המכירים אותו, קול המשחיר את עיניהם ואת ליבם, הקול של משהו שאינו בדיוק אנושי שואף אוויר. ואז:
יו-יו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!(!!!!!!!!!!)
מפאת רחמים על המקלדת, יולי לא תוסיף את כל סימני הקריאה. מספיק לומר שאי שם בכבישי ישראל נהגים יצאו ממכוניתהם ונעמדו בחושבים ששמעו צפירה. ציפורים נפלו מהעצים, תינוקות חדלו מבכיים, ואי שם מלאך איבד את כנפיו.
כן, ניחשתם. בחצרה השוממת של יולי, כאילו יצאה הישר מבוננזה, עמדה לילך, הידועה לאלה שיש להם אוזניים כלילי.
אם רעם העל-קולי הזה לא סיפר ליולי מספיק על מצב רוחה של לילי, מבט אחד בבגדיה סיפר את השאר. אה, אני רואה שאתם תוהים - מה כבר היא יכולה ללבוש? ובכן, זו הנקודה, יקיריי. היא לא.
אה, אל תיבהלו, היא לא הייתה עירומה! היא לבשה מעין חולצה הודית ענקית כזה, הדברים השקופים הנוראיים האלה שנראים כמו מה שרוחות ילבשו, אם לרוחות יש טעם נורא בבגדים. דודתה של לילי חובבת בגדים מעין אלה ומעניקה אותם לה בכל הזדמנות.
עם זאת, כמו שאולי ניחשתם, היא לא לבשה דבר מתחתיה - והרשו לי לומר לכם, החולצה לא הייתה עד כדי כך ארוכה. עם זאת, מכיוון שלילי נוהגת להסתובב בשלבי עירום שונים כשהיא נרגשת, כל ילדי השכונה כבר ראו חלקים כאלה ואחרים של גופה, והחידוש כבר אינו קוסם להם, כך שלילי יכולה בהחלט לצאת לגן הציבורי עם הכלב שלה לבושה בחזיית ספורט וחצאית בלי תחתונים מתחת ולעבור שם ללא הערה. לא לא, לילי לא שרלילה, היא פשוט אהבלה. וכשנחה עליה הרוח, פמיניסטית-שורפת-חזיות (חזיות זה אכן לא נוח, אבל מה לעשות? הרבה יותר לא נוח כשהציצי מקפץ בכל תנועה, ו-כך מספרים לי-זה אף כואב אם באמת *יש* ציצי).
מכל מקום, מכיוון שלילי לבשה אחת מהחולצות הללו שהיא נוהגת ללבוש כשהיא "הולכת לישון" (לילי לא ישנה אלא מורידה הילוך, ומוכנה להתעורר בכל רגע אם צץ לה רעיון, כמו עכשיו) הבינה יולי שעלה באותה קופסה שהיא סוחבת על כתפיה ניצוץ אקראי של חשמל, שנלכד בסופת הורמונים שעוררה את לילי לבוא ולצרוח אל חלון חברתה הטובה והאהובה שניסתה לנוח. היות ולילי חיילת בקריה, היא חוזרת כל יום הביתה ואינה עייפה כלל, ויש לה שפע זמן להטריד את חברותיה האחרות, בייחוד את יולי שגרה אליה קרוב מכולן. כך שלא היה ספק בלילה של יולי, לבה החבוט ולמוד הסבל, שיהיה מה שיהיה אותה ניצוץ אקראי שעלה במוחה של לילי, הוא אינו מבשר טובות. אי לכך ובהתאם לזאת, יולי נעצה מבט בדמות הבלהות שעל האדמה החרבה בחצרה, וידאה שנוצר קשר עין, ואז סגרה את התריס בחבטה.
מכאן יולי עוברת לספר בגוף ראשון - עד כדי כך הדבר טראומתי.
ובכן, מובן שהיה תמים מצידי לצפות שלילי פשוט תוותר. ואכן, היא עשתה מה שהיא עושה תמיד כשאני, ברוב תבונה וראיית הנולד, מסרבת להכניסה לביתי ומבצרי, וזה לפרוץ פנימה. ב"במבצרי" יש חלון אחד שאינו מציית לחוקי החלונות הבינלאומים (אם החלון הזה היה אדם, היה לו שיער ארוך וחרוזים על האוזן) ונפתח ללא קשר אם נועלים אותו, סוגרים אותו, מבריחים אותו או מדביקים אותו עם דבק חם, כל עוד מטלטלים אותו בזווית מסוימת מאוד. לילי, בהיותה גאונה פלילית וחולת נפש, יודעת יפה יפה מה הזווית הזו, ועל כן היא נכנסה ללא קושי, דילגה למעלה עם מספריים (לילי מאמינה שיש לחיות את החיים כאילו אין מחר, ואם מישהו לא יעצור אותה מאוד ייתכן שלא יהיה) ופרצה בעזרתם את מנעול החדר שלי (כמסתבר, ניתן לפרוץ כל מנעול עם מספריים. למעשה מדובר בגילוי שלי, שנסיבותיו מסובכות מכדי לספרן כעת, אבל מספיק שאומר שהמנעולים שמתוקנים בדלתות פנימיות הם לא יותר מסליל, שאם תופסים אותו ומסובבים אותו, למשל בעזרת מספריים או פינצטה, לא נשאר נעול ללא קשר לתחינות הנרגשות של בעליו, האמינו לי).
כאן עמדו בפני שתי ברירות - לנסות להתעלם מלילי, ולשמוע בעל כורחי את הרעיון שלה, או לזנק עליה ולהסיח את דעתה עד שהיא תימלט מהחדר לשוחח לעומק על הנושא החדש עם הברווזים הפנימיים שלה. בחרתי באפשרות השנייה.
ואיך? להלן ה"שיחה" שפצחתי בה ברגע שלילי פתחה את פיה ברגש, ללא ספק לצורך מונולוג ארוך ורצוף הפרעות שלמעשה ישנה את מטרתו באמצע (באמת, מאיפה היא למדה דברים כאלה?), למיטב זכרוני (ובכן, למעשה עדיין ישנתי ותפקדתי על אוטומט, אבל אני בטחה למדי שכך הדברים התנהלו).
לילי: תשמעי! יש לי-
אני: אוי לא, את שמעת!?!?! [כדי להסיב את תשומת הלב של לילי יש לצרוח כמו מעריצות של מיילי סיירוס,המסננת המוחית שלה חזקה למדי]
לילי: *נעצרת בחבטה-קצה השולחן שלי חד למדי וזו לא חוויה נעימה* מה? מה?!?! מה את יודעת שאני לא?!?! *מתחילה לנפנף בזרועות* מי סיפר לך? למה לך? את אף פעם לא יודעת כלום! זה לא הגיוני! *בעיניים בולטות* זו הילה, נכון? איך היא מעיזה, הכלבה הקטנה! אמרתי לה שתספר קודם כל לי, קודם כל לי, אבל לאאאא, היא רצה אלייך! למה?! היא חושבת שאת הזדיינת יותר ממני! כי זה כל כך לא נכון!!! אני הרי-
אני: את לא צריכהלספר לי את זה, לי היה הכבוד המפוקפק לראות אותך עושה את זה
לילי: *מצחקקת* נוסטלגיה, מה?
אני: אוה כן, אחד מהזכרונות היקרים ביותר שלי
לילי: ועודאיך, את סחטת אותי שבועות על זה [היי, הגיע לי פיצוי על עוגמת נפש]
אני: נו מה? שיולי תעבור בשתיקה על דבר כזה? יולי עוד הייתה גומרת בתור בתולה בגלל זה
לילי: *בצחוק היסטרי* בתור בתולה היא לא הייתה גומרת!!!!
אני: הא-הא! האהאהאהא. זה די משעשע
לילי: נכון?!?! לא סתם אנחנו חברות
אני: אה? אהה, כן, נכון
לילי: יופי יופי, נחמד. וזה מזכיר לי!!!! יש-
אני: *בצריחה* זוכרת את חברה של שחר?!?! [חברה של שחר, הבן של *תנועת הקאה* בן זוגה של אימי, היא אותה כוכבת הטלנובלה הפרטית שלנו, שנכנסה להיריון, ברחה משחר כשהוא הציע הפלה, זרקה עליו חפצים ופתחה לו את הראש, קיבלה ידיעה שהילד יהיה מונגולואיד או משהו בסגנון, סירבה להפסיק את ההיריון, עברה הפלה טבעית, חזרה אל שחר ועברה לגור איתו *אצלנו*, נפרדה ממנו וחזרה אליו שוב, הפעם לגור בדירה משלהם, פוטרה מהעבודה ותבעה את הבוס על הטרדה מינית, חזרה לעבודה ואיבדה את המשכורת, ואז באה לארוחת יום שישי ועישנה כל כך הרבה שהיא הציתה בטעות את המפה. אני ולילי בילינו הרבה שעות יפות במהלך האירועים האלה, מנסות לנחש מה יהיה הלאה ולתהות מי כותב את התסריט הנדוש הזה.]
לילי: טוב, ברור,איך אפשר לשכוח?
אני: זה היה משהו, נכון?
לילי: כן, אבל-
*נכנסת אמא של יולי*
אני: אמא? מה את עושה פה?
אמא: *מרימה את העיניים לתקרה* ריבונו של עולם, מה חטאתי? בלי אפידורל ילדתי אותה, דחסתי בה ירקות על אפה ועל חמתה, סרקתי לה את השיער כל שבוע כשהיא חטפה קינים, סבלתי בשקט את כל השיחות מההורים שטענו שהיא מתחצפת, לא נתתי לה שוקולד כל פעם שהיא רצתה-
אני: אוי, באמת תודה. את מגיעה לאינשהו עם זה? ואם אני שומעת פה משהו על להב הסוף יהיה רע
אמא: *נעצרת* אז אני לא אגיד כלום
אני: באמת אל תגידי!
אמא: אפילו שאת יודעת מה אני רוצה להגיד ואני גם צודקת
אני: יולי לא יודעת ולא רוצה לדעת ורק רוצה לישון
אמא: אל תתחילי עם הגוף שלישי שלך, לילי כאן!
אני: *facepalm* כי זה קשור איך..?
אמא: ואת לא שואלת מה אני עושה פה כל כך מוקדם, לא מתעניינת, לא-
אני: זה הדבר הראשון ששאלתי!!!!!
אמא: אבל לא באמת רצית את התשובה
אני: *מתייפחת* מה את רוצה? בבקשה, תגידי לי מה את רוצה ואני אעשה את זה!
אמא: *פוקחת עיניים בתדהמה* רק רציתי לראותאת הבת שלי, אסור? *ללילי* נורא קשה איתה
לילי: ספרי לי על זה. כבר שעה אני מנסה לספר לה משהו והיא לא נותנת לי לפתוח את הפה, עכשיו שכחתי
אני: *מתעודדת מיד* אז את הולכת?
לילי: אה, אתלא רוצה אותי פה?
אמא: החברה הכי טובה שלך
לילי: שתמיד נמצאת פה למענך
אמא: שדואגת לך כל הזמן
לילי: ש-
אני: שלא הולכת כשהיא לא רצויה
לילי: כן,שלא הולכת- לא! טוב, זהו זה, אני לא צריכה לסבול ממך יחס כזה, שלום! *מתנגשת בשולחן, מעמידה פנים שזה לא כואב, יוצאת בהנפת רגליים של רקדנית קאן קאן*
אמא: *מסתכלת מאחוריה* אז לילי עדיין לא מאמינה בלבישת תחתונים?
אני: או זה או שהם התכלו
אמא: הא?
אני: *בגלגול עיניים* כי היא חומצתית...? דה!
אמא: *מסתכלת לתקרה עוד פעם כאילו היא מצפה שאלוהים יחליף איתה מבט מיואש ויאמר כמהשהוא מבין אותה*
אני: מילים כדורבנות. סאלאמת
אמא: את מגרשת אותי?
אני: אם אני אגיד שכן, תלכי?
אמא: *מרימה את האף, פיזית, יש לה אף ארוך למדי והיא טוענת שצריך לדעת להשתמש במה שיש לך,ויוצאת*
*יולי חוזרת לישון*
[האנשים בקטע הם חולי נפש מוסמכים! הקהל מתבקש לא לנסות זאת בבית, אלא אם הוא לא חס על שפיותו ושפיות סביבתו הקרובה. מצד שני מי שינסה להשיג חברה כמו לילי כנראה לא שפוי מראש, אז אין לו מה להפסיד, חוץ אולי מכליה וחלקת עור שתוקרב לטובת ציור דיו של פרפר.]
| |
אגב פוקימון, נתקפתי בכזו נוסטלגיה, שהלכתי וריפרפתי על כמה פרקים של נארוטו, בליץ', איר גיר, טסובאסה קרוניקלס, ודי.אנ.אנג'ל. למרבה הצער מסתבר שהזמן אולי מתקדם, אבל מנגה לא. הייאוש! פעם חשבתי שאינויאשה/רנמה 1-2 זה אינסופי.
ברצינות, מה יש למנגהקה בימים אלה? הם מסרבים להרפות! די, די, הילד סובל, תנו לו לשמור על מעט כבוד ולמות בשקט! שמישהו יתקע זריקת ציאניד בירך הקוליקטיבית של מנגות שונן! (טסובאסה היא היוצאת דופן כאן - אבל זו מנגה מופרעת כל כך שאני לא יודעת איפה לתקוע אותה. הסיבה היחידה שאי פעם ניסיתי לעקוב אחריה היא שאורן. הוא לא טסונדרה נהדר כמו פעם, אבל הוא משדר כאלה גלים של אח גדול שאני לא יכולה שלא לחבב אותו. אבל אפילו הוא לא שווה את זה - ברגע שמתחילים עם "אופס כולנו מתנו ונולדנו חדש!" אתם יודעים שהמצב אבוד).
זתומרת, אני חושבת על ימי נעוריי היפים, שבהם קרבות נמשכו מה, חמישה פרקים? לא חמישים. בהם היו חמש, שש, מקסימום שבע דמויות מרכזיות, לא עשרים ושמונה (בליץ', אני מסתכלת עלייך). כמה אפשר? זה מזכיר לי את גיבורים - "תראו, יש לנו כוחות על! ובסוף כל פרק אנחנו כמעט מתים/נתפסים/נעלמים! איזה מתח! ונגמרו לנו הרעיונות לדמויות הראשיות, לכן אנחנו מוסיפים עוד! וגם הם יעברו פרקים שבסופם הם מתים/נעלמים/נתפסים! אתם חייבים להמשיך לצפות!". מתח זה טוב ויפה, אבל חייב להיות עוד משהו, תם יודעים. תקראו לי צינית,אבל אני מתחילה לחשוד שמרבית המנגהקה לא יודעים לאן הם הולכים עם העסק הזה, ולכן מכניסים טורנירים וקרבות בוסים ובחורות עם כוחות מיוחדים ובלי זיכרון. זה רק נדמה לי או שהמלנכוליה של סוזומיה הארוהי משכפלת את עצמה? (<-הרומנים לא רעים, למעשה, והג'נדרבאנדר של זה משעשע עד אובדן הכרה)
וסקיפ ביט! הימים היפים שבהם קיוקו דילגה ממקום למקום ושיחררה את נשמתה האפלה על עוברי אורח תמימים חלפו עברו להם. כבר ארבעה חודשים שהמנגה מדשדשת בפלוט אלאמנט מקורי עד דמעות - ולנטיין. בשלב זה אני מוכנה בהחלט לחנוק במו ידי את שו ולסיים את המנגה (היי, אני חושבת ששו וקיוקו הם מצויין - תמיד אהבתי טסונדארה, ועוד טסונדרה שלא מחביא את רגשותיו אלא *באמת* נטול נשמה לחלוטין, IT JUST DOESN'T GET ANY BETTER. ובכל זאת...)
השורה התחתונה היא שכל העסק מעייף נורא - ישבתי וטרחתי לצפות ב-CODE GEASS, ותאמינו או לא, זה היה הומואי מדי אפילו בשבילי! במילות החוכמה של קארטמן- what, got sand in your vagina?
[אגב, סאות'פארק סלאש~! אוף, KK זה אולי אחד הסלאשים אפופי האנגסט שנתקלתי בהם מעודי. קני ללא ספק עמוס קומפלקסים, ולדמיין אותו משליך אותם על קייל, לנצח ילד בן 13, לא יום אחד יותר ולא פחות, זה מענג להתמיה.]
ובשביל מה? בחיי שזה לא שווה את זה. פשוט אין שום אנימה או מנגה שם בחוץ שמסוגלת לשאת את עצמה בכבוד אחרי פרק 15.
מרבית האנשים אומרים שיש לי מנטליות של בת 14 (אכן, אני גם נראית כזו. היי, יש לי כרטיסית נוער באגד, it's not all bad) אבל כשאני אני רואה אנשים מצחקקים בעונג בגלל ומפייר נייט או *בודקת מה הולך עכשיו* באקאמונוגטרי [<אין לי שמץ של מושג, משהו MOE?] אני מרגישה כל כך מבוגרת, תם יודעים?
This yuli is not a happy one~
| |
HeartGold / SoulSilver הם לא יריב ראוי לפנגירל!
אוף, איזה כאב ראש המשחקים האלה! קודם כל, לא שיחקתי אפפם בזהב, כסף או קריסטל, אז הייתי צריכה לחפש מדריך כדי לדעת איפה לכל הרוחות לחפש את הגנב מצוות רוקט ואיפה האיפקומן וכו' וכו'. כיף!
אחר כך הייתי צריכה להוריד פאטץ' שמנטרל התרסקויות. ואז אחד שמתרגם לאנגלית את שמות המתקפות. ואז אחד שגורם לצ'יטים לעבוד (נו באמת, שאני אסתובב בשיחים ואחפש PP UP? בחייכם) ואז המשחק התרסק והייתי צריכה להוריד אחד חדש.
שלושה ימים עד שהצלחתי בכלל לגרום למשחק לעבוד. ואז השגתי את התג הרביעי שלי והמשחק הפסיק לשמור.
עוד יומיים עד שמצאתי רום חדש שעובד אחרי התג הרביעי. דילוג דילוג קפיצה, שוב פעם תג רביעי, והלאה וקדימה.
עוד יום וחצי לגלות איך להכנס למגדל הרדיו/המחבוא של צוות רוקט ולעבור את בלקת'ורן. הלאה אל אזור קנטו, אל ליגת אינדיגו, כי זו הליגה האמיתית (כל האחרות הן זיוף - ליגת הואן MY ASS, איזה מין קבוצה של "ELITE 4" מחזיקה פוקימונים ברמה ארבעים? ועם שילובים של אבן/אש, גאוני! אפשר לעבור את כל הליגה עם שני פוקימונים, בחיי).
עוד התרסקות! יאיי!! עוד חצי יום למצוא פאטץ' לעבור את התרסקות הזו, והופה סיימנו את ליגת אינדיגו!
יומיים נוספים לנקות את אזור קנטו מהתגים שלו ולזכות פעם אחת בכל מתקן בזירת הקרבות או איך שלא קוראים ל-BATTLE FRONTIER בעברית.
ואז המשחק התחיל להתרסק כשהתמשתי בטלפון ו/או המפה. הייתי צריכה ללכת ברגל לכל אורך ורוחב קאנטו (האופניים המטופשות האלו איטיות להחריד).
אבל סיימתי! סיימתי את המשחק המחורבן הזה! ישבתי בסבלנות לאורך שעות ארוכות של גוגל, ארבתי בדשא לבליסיטי ולגיבל, וסיימתי! TAKE THAT NINTENDO!!
*ריקוד ניצחון של פאנגירל*
אני מרגישה כל כך ריקה מבפנים עכשיו. אני חושבת שאני אעבור שוב על פלאטינום, ואז ברקת, ואז נברווינטר 2, ואז אולי סוקידן לדורותיו. לא נרצה להיות C-C-C-COMBO BREAKER, נכון?
ובנימה שונה לגמרי - ל-SKIP BEAT יש משחק PS2, עם מסלול לשו! שכמובן כולל 0.0% רומנטיקה מכל סוג. יאיי! ללא ספק שעות מבוזבזות בחיי, כבר עדיף לקרוא פאנפיקים (נתקלתי בפאנפיק ממש מוצלח של palletshipping, אגב. אם אתם תוהים איך הגעתי לשם - זה בגלל שיהלום/פנינה הוא כזה יריב מעפן, נזכרתי בגעגועים בכחול, הבן זונה. המניאק הזה היה אורב בשיחים וקופץ החוצה בדיוק כשהפוקימונים שלך היו מורעלים,משותקים, מבולבלים ועם 2 HP ואז משתמש ברעידת אדמה ורוצח את הצ'רמנדר שגידלת בדחילו ורחימו עד אז. זה יריב כמו שצריך, אם אתה לא שונא אותו הוא לא עושה משהו כמו שצריך.)
למי שלא שם לב, לא ישנתי מספיק בשבוע האחרון, כך שאני עילגת למדי. DEAL WITH IT, פרחחים מפונקים שכמותכם, זה בושה וחרפה היחד לקשישים בימינו.
אז עוד חודשיים גיוס, מה שאומר GOING COLD TURKEY מפלייסטיישן, נינטנדו, מחשב ואייפוד. לזה יקרא להפשיט כל צלם אנוש!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
