אני יושבת פה מלאה בשריטות מנסה לכתוב ולהוציא הכל.

אני חייבת לעזוב. דיי אני לא יכולה יותר, יש לי עומס נפשי יותר מדיי גדול הדרך היחדה שאני מקלה על עצמי בקטע הזה זה הריצות אבל גם בקושי אפשרי בזמן האחרון ואני מגיע לנקודת שבירה מאוד חזקה.

אין לי כוח יותר, יש בי הרבה כוח פיזי אבל נפשי נשאר מעט והוא הולך ופוחת. אני חייבת לצאת אני חייבת לעזוב, בשביל השקט הנפשי שלי, בשבילי, אני יודעת שאני אף פעם לא אוכל להיות מאושרת כל עוד המקום היחידי שאני חוזרת אליו זה הבית הזה.

אין לי כוח. אני כותבת את המילים האלו בכל כך הרבה ייאוש, המחשב אפילו לא בחדר שלי ככה שאין לי אפילו שקט לנסות לכתוב את מה שאני באמת רוצה לכתוב, בגלל זה כל כך הרבה פעמים אני נכנסתי לעריכה ופשוט חיכיתי שהמילים יבואו אבל הם נשארו בפנים ושוב אני יוצאת מהעמוד של ישראבלוג כשהוא ריק. המחשב בסלון ולי אין בחדר, וברגע שאני יוצאת מהחדר יורד מסך שמסתיר את כל מה שאני באמת מרגישה בשביל שאני לא אשבר, כאילו פתאום נמצאת חומת תמיכה, וברגע שאני בחדר המסך עולה והרגשות יוצאות רק שאין בחדר איפה להוציא אותם. בדר"כ אני עושה את הסידורי ראש האלו בריצה ואז כבר אני מוציאה בקצב הריצה או ההליכה את כל מה שאני מרגישה.

אין לי כוח. אין לי כוח. דיי אני כבר בקושי מרגישה את הידיים שלי. אני מרגישה את השריטות על הרגליים צורבות, את הבחילות עולות וגוברות, אבל הרגליים לא מדממות ואני לא מקיאה, התהליך גסיסה שבין השניים הוא זה כואב, החוסר החלטיות בין להרגיש טוב לבין להרגיש רע מאוד, החיים על הקצה, כאילו כף מאזניים שפעם נוטה לכאן ופעם לכאן.

אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה. בדר"כ כן, אני בדר"כ חזקה, הריצות גם מחזקות אותי, אני מנסה אבל כרגע אני שומעת אותה מדברת ואני באמת מחזיקה את עצמי כל כך חזק, כל כך חזק שזה כואב. הדמעות יוצאות והייאוש מגיע.

אני אוהבת להסתכל על עצמי במראה, כשאני מסתכלת על עצמי במראה אני רואה בן אדם חזק, אני גאה בעצמי שאני מסוגלת לחייך וזה לא מזוייף, אני מסתכלת במראה ואני רואה בן אדם שאני אוהבת, בן אדם תומך, אני נותנת לעצמי חיוך ואומרת לעצמי שאותי אף אחד לא יכול לשבור. ואז אני גאה.

אבל היום אני לא מסוגלת להתסכל במראה, היום אני לא אסתכל על עצמי , אני מסרבת לראות בן אדם חלש, בן אדם שנכנע להם, אני מסרבת לתת להם להרוס אותי! אני מסרבת להישבר! אבל אני מרגישה חלשה, חסרת כוחות, חסרת אנרגיות, נשימות כל כך כבדות. מתחיל להימאס הכל.

זה לא מרגיש כמו בית פה, אני אומנם גרה פה, במועקה גדולה, אבל זה לא מרגיש כמו בית, ואני ממש רוצה בית.

אני רוצה לרצות לחזור כל יום הבייתה, לדעת שיש מקום שהוא השקט שלי, מקום שמח, מקום כיף, להזמין חברות בכיף ולהרגיש בנוח עם זה, מקום מאושר, מקום שלי, מקום שאפשר לחייך מבלי לפחד, מקום שאני יכולה להיות שמחה סתם כי בא לי ואף אחד לא יעיר לי על זה. מקום מושלם :) אושר.

וזה יבוא זה כל כך יבוא! אני מאמינה בזה! יהיה לי את הבית המושלם שלי, אני אעבור דירה אולי עם חברה או משהו ויהיה לי כל כך כיף ואני סוף סוף אהיה מאושרת!! כי אני באמת הבנתי, אני חשבתי עד היום [והרבה אנשים אמרו לי] שזה לא יעזור לי לעבור מקום או לדמין לגור רחוק כי זה לברוח מהבעיות ולברוח לא יעזור כי הבעיות שלי ילוו אותי לכל מקום, אבל זה לא נכון!! זה כל כך לא נכון!! הבעיות שלי לא ילוו אותי לכל מקום כי הבעיות האמיתיות שלי לא נמצאות בתוכי! הבעיות האמתיות שלי נמצאות וצצות כשאני מגיעה "הבייתה", כשאני רואה את האנשים האלו, כל השמחה נעלמת, האושר דועך והייאוש משתלט. כשאני יעבור, וואו כשאני יעבור זה יעלם, הכל יעלם ואני אהיה שמחה, מאושרת, שלמה, חופשייה D:

וואי אני מרגישה כל כך מאושרת וכל כך שמחה רק מלחשוב על זה! וזה יקרה! אני מאמינה כל כך שזה יקרה ובקרוב!

אושר, שמחה, FREEDOM  מילים קטנות אך כה חזקות. מילים של חיים יפים (:

עכשיו אני יכולה לישון בשקט.