אני שונאת לנסוע לכל מיני מקומות למשך זמן ארוך. אני לא נוסעת לזמנים ארוכים לעיתים קרובות אבל כשאני נוסעת אז אני שונאת את זה. אני הרבה זמן לא הבנתי למה אבל אני חושבת שעכשיו אני יודעת: אני מפחדת שכשאני אהיה רחוקה לא יהיה לי למי להתגעגע, וגם אם כן אז אני מפחדת שאולי זה יהיה למישהו שאני יודעת שלא מתגעגע אלי בחזרה.

בשבילי נסיעות ארוכות זה כמו לאבד משהו ושרק אז אתה מבין כמה הוא חשוב לך, רק שאצלי אני מאבדת משהו (רחוקה מהבית) ורק אז מבינה שזה לא אומר לי כלום. בדר"כ אין לי את המשפחה להתגעגע אליה, וגם החברות זה לא משהו שאני מתגעגעת אליו בדר"כ כי גם הן זה משהו שכואב לי להתגעגע כי אני יודעת שזה לא הדדי. אבל הפעם זה שונה! אני חושבת שהפחד הכי גדול שלי מהנסיעה הזאת זה שהפעם כן יהיה לי למה להתגעגע כי הפעם כן יש לי את חברות שלי, הפעם כן יש לי למי להתגעגע ולהיות כמעט בטוחה שהוא מתגעגע בחזרה, יהיה לי למה לצפות לחזור, יהיה לי על מי לחשוב ולדעת שהוא כן חושב עלי בחזרה. זאת הרגשה קטנה של אושר לדעת שיש לך מישהו שאוהב וחושב עליך באותה מידה שאתה חושב עליו ובן אדם שאכפת לו ממך ואתה רוצה שיהיה לו אכפת.

אני קמה כל בוקר ובאמת מודה על החברים וחברות שיש לי, על האנשים שיוצא לי להכיר, ברעים אני נזכרת מדי פעם, את הטובים אני זוכרת תמיד :) . אני רק לאחרונה באמת הבנתי כמה חברות טובות יש לי וכמה אני אוהבת ומעריכה אותן ולא הייתי מחליפה אותן בשום אדם אחר בעולם. אני פחדתי להודות בזה מקודם כי פחדתי שברגע שאני אודה בזה זה יעלם, אבל הפעם זה פה וזה נשאר פה. זה מסוג החברות שלא משנה מה הן יגידו או כמה שהן יציינו פגמים לגבי עצמן אני לא אצליח למצוא גם אם אחפש, אני פשוט לא רואה את זה, זאת חברות שראינו את כל הפגמים, עברנו אותם, גם זמנים קשים וגם זמנים טובים ואנחנו עדין פה כולם ביחד, ואני אוהבת את חברות שלי, אפילו יותר מכל דבר אחר בעולם ואני באמת מודה שיש לי אותן, הן הכל בשבילי.

זה היה פוסט קצת ריגשי. והוא לא היה אמור להיות כזה כשהתחלתי אותו חח

אה ואם אתם תוהים מה לונדון קשור אז אני טסה לשם עוד יום וחצי בערך ל11 ימים.. מקווה שיהיה לי קל לחזור חח

יההה :)