המקום הזה שואב לי כל טיפת אושר שקיימת, לא משנה כמה סיבות יהיו לי להיות מאושרת אני לעולם לא אצליח להאמין בזה באמת.

זה לוקח ממני כל טיפת רצון לעשות דברים. אני מותשת מבחינה נפשית, מבחינה פיזית אין לי שום בעיה ללכת למקומות, לעשות דברים, אין לי בעיה גם לישון מעט בלילה, אבל מבחינה נפשית אני גמורה, בכל פעם שאני כמה בבוקר אני חושבת לעצמי 'שיט אני עדין פה'.

פעם חשבתי שזה בגלל שאולי אני קצת דפוקה נפשית אבל אחרי לונדון הבנתי שזאת לא אני אלא המקום שאני חיה בו.

בלונדון קמתי כל בוקר עם חיוך (אחרי שהצלחתי להירגע מהצלצול של השעון המעורר ששאף לעשות לי התקף לב), הייתי קמה וחשבתי על העולם שאני יוצאת אליו עכשיו והרגשתי אושר, ידעתי שאני לא בישראל והרגשתי מאושרת , הרשתי לעצמי להיות אני וזה הרגיש ממש טוב!

לקראת הימים האחרונים אני בכלל הייתי מאושרת, לא הצלחתי למחוק את החיוך מהפרצוף! יכולתי להיות אני מבלי שיהיה לי אכפת מאף אחד, גיליתי שיש לי סטייל בבגדים (שנעלם כשהגעתי לארץ), הרגשתי יפה, הרגשתי כאילו אנשים מסתכלים עלי כאילו אני משהו מיוחד ולא כאילו אני אחת מכוערת ומוזרה, גיליתי דברים מדהימים בעצמי והרגשתי כל כך טוב..

אבל היה לי פחד בדרך חזרה והוא התממש.. זה התחיל להיעלם כשחזרנו לארץ.. אני כל כך הרגשתי טוב ומאושרת שם! הרגשתי כאילו יש לי סיכוי להצליח בכל מה שארצה! כל מה שאי פעם רציתי להרגיש, כל מה שעבדתי עליו בארץ, הכל פעל שם! זה היה מדהים! וכשחזרנו לארץ הכל התחיל להיעלם.. הדיכאונות חזרו, החוסר רצון לעשות דברים, החוסר חשק, כל הדברים הרעים והפעם קשה לי להעלים אותם..

אני כבר מתה לעבור למקום חדש.. לפחות עכשיו אני יודעת שיש לי סיכוי! עכשיו אני יודעת שיש לי למה לצפות ואני כבר מתחילה לחשוב לאן לעבור ומה שבטוח זה הולך לקרות, שנייה שאוכל זה יקרה :)