בזמן האחרון אין מה לספר. פשוט אין... פעם היו אומרים לי "ספרי משהו" (משפט שאני אגב מאוד מאוד שונאת. אחד השנואים עליי... בעצם תלוי מי אומר את זה) והיו לי דברים חדשים מעניינים או לא מעניינים. אבל היו.. עכשיו אין כלום!

ז"א יש דברים שלא מפרטים עליהם כאן כמו זכרים מזדמנים וכאלה.. כי זה לא באמת חשוב - או שזה כן חשוב אבל למה שזה ייכתב כאן..?

בכל מקרה זאת תקופה די דכאונית מבחינתי. כל הזמן להיכנס ולצאת מדכאונות וגם לא קורה שום דבר חדש וכמעט לא פוגשים אנשים חדשים. ותכלס אני רואה שגם אחרים משתעממים בערך כמוני. זו פשוט תקופת יובש. אין דרך אחרת להסביר את זה.

אולי זה כי כולם מסוגרים בבית שלהם כי קר. ואולי זו סתם תופעה סטייל שינת חורף...

מה שזה לא יהיה, זה מתסכל. זה גורם לי להתקפי שיעמום וכתוצאה מזה אכילה. עכשיו מובן שזה לא טוב אבל כולנו יודעים איך זה הולך:

חורף => בגדים ארוכים ולא צמודים (אלא אם כן מדובר בפקצות) => שומנים מוסתרים => הרגשה שאין שומנים/ לא באמת משנה שיש שומנים => אכילה => השמנה..

אני חושבת שלנקבות התהליך מוכר.

ואח"כ כמובן מגיע התהליך המבאס יותר:

קיץ => בגדים קצרים וצמודים => שומנים חשופים => בושה => דיכאון => ניסיון לעשות דיאטה => עוד דיכאון => אכילה => השמנה..

והתהליך חוזר על עצמו כל שנה. סתם, ת'אמת החלק השני לא מדוייק. איכשהו בחופש הגדול יוצא שאוכלים פחות. אולי זה כי קמים ב1 בצהרים ואוכלים ארוחת בוקר.. ואז בערך ב-6 אוכלים ארוחת צהרים.. ואז לא רעבים עד הלילה ובלילה מי אוכל? (חוץ מהתקפי פשיטה-על-המקרר שיש לכולנו לפעמים.. תודו.. תודו! - שאני לא ארגיש לבד..)

ידיד שלי ניסה לשכנע אותי להפסיק להיות פדלאה ולאכול המון חרא. המטרה היא שאני אתחיל לאכול בריא (איכ) ולעשות ספורט (אין לי כח). למען האמת אני צריכה להתחיל איזה חוג ספורט או משהו (אפילו הוספתי את זה לto do ברשימות) אבל הבעיה שאמא כל הזמן מזבלת לי בשכל שאין כסף. עכשיו בד"כ לא ממש אכפת לי, אבל זה מתחיל לשנות. הרי תמיד רוצים דברים חדשים וצריכים דברים ורוצים לצאת בשישי ובימינו הכל הרי עולה כסף (חוץ מכמה דברים קטנים שאפשר לגנוב..)

אז אחרי שעברנו דירה ועברתי שטיפת מח שעכשיו איזה שנה(!) לא יהיה לנו כסף לכלום ("חכי.. מה את קונה דברים? קודם נראה שיש כסף לאוכל!") ועוד אני טסה לפולין ("זה חשוב לנסוע..") ורוצה רישיון ("מי ייתן לך לנהוג?!") ואין לי מושג איך אני אסתדר במצב הזה שנה או יותר. אני ממש חייבת למצוא עבודה אבל כל מקום שאני שואלת בו זה או צריכים מהבוקר או צריכים עד הלילה או לא צריכים בכלל! אני מתחילה להתחרט שלא נשארתי בטלמרקטינג עוד קצת.. לפחות עכשיו היה לי עוד קצת כסף לכל השטויות שאני צריכה...

בתכלס בלי בגדים חדשים ודברים כאלה אני יכולה להסתדר מצוין, רק הבעיה שנקרעות לי הנעליים היחידות בערך שאני הולכת איתן. אפילו המגפיים במצב די גרוע ונשארתי חסרת נעליים נורמליות ועם יבלות. אני משערת שלא רק אצלי זה ככה - אבל כשאני קונה נעליים חדשות (בעיקר נעלי ספורט) לוקח לי מלא זמן להתרגל אליהן. זה אחד הדברים היותר מעצבנים... למרות שיותר מעצבן לקנות נעליים ולגלות שזה בלתי אפשרי להתרגל אליהן גם תוך שנה. מקסימום לפגוע בעצמי, אבל לא להתרגל. אז גם עולה כסף, וגם להתרגל למשהו חדש (נראה לי שמתגלה פה בעיה עם שינויים.....) ובנוסף לזה ללכת איתי לקניות זה אחת החוויות הנוראיות. אפילו אני סובלת מזה. אני בן אדם מאוד (מאוד!) לא החלטי.. אני מסוגלת להתלבט בחנות אחת איזה שעה (שעה!) ובסוף לא לקנות כלום. בשלב כלשהו האדם שמלווה אותי מתחיל להתייאש לחלוטין - "תקני מה שבא לך! כן, זה יפה! נו, תקני! את זה! כן! לא, זה לא מכוער כאן. תקני את זה כבר ונלך מפה יא זונה!" אם אמא שלי היא המלווה במסע המפרך אז זה יגיע ל"אני אקנה לך את שניהם רק נלך מפה כבר!" (מצב לא יותר מידי אפשרי כרגע בגלל המחסור בכסף. וגם לא נראה לי שהיא תעשה שוב את הטעות של להתלוות אליי לקניות...)

בקיצור כל המצב די מתסכל - למרות שהאפשרות של ללכת עם נעליים שנראות כמו נעלי הומלסים לא יותר מידי עדיפה..

ואיך לעזאזל הגעתי למונולוג על הנעליים? מהעובדה שאין לי כסף ללכת לעשות ספורט איפשהו. אז יש כאלה שיגידו "אז תעשי בבית". אנשים כאלה לא מכירים אותי בבירור! זאת אני!.. אני couch potato. או יותר נכון - כיסא מחשב potato... הפואנטה ברורה. אני יושבת כל היום על התחת בלי להזיז אותו יותר מידי (בקרוב הוא בטח יגדל ויהיה במימדים עצומים.. כמו אצל אמא כפרע עליה). ואם יוצא שאיזה יום תפוס לי הגב ואני אתחיל לעשות מתיחות ואגיע בטעות לכפיפות בטן, הרי שזה לא יהיה הרגל שאני אצליח לשמור עליו יותר מיומיים. אני מהאנשים שאם הם לא רואים שינוי תוך שבוע-שבועיים (מקסימום חודש) הם יתייאשו. ועוד אחרי ששנה שעברה יצא שאיזה חודשיים כמעט כל יום אשכרה עשיתי בטן ושיט, שמעתי את המורה שלי לספורט אומרת משהו בסגנון: "מבנה הבטן תלוי בגנים. יש אנשים שכמה שהם לא יתאמנו, לא תהיה להם בטן שטוחה.." ואז חשבתי שאני בטח מהאנשים האלה אז למה אני פאקין מנסה בכלל? סתם חרטא. סבל ובעע. אז הפסקתי. זאת גם הייתה תקופת בגרויות ועברה בי המחשבה של "כן, אחרי שאני אסיים עם הבגרויות אני אחזור לזה". כן, בטח.. אחזור לזה בתחת שלי!

אני צריכה מסגרת. משהו שאני יודעת שיש לי כל יום שני וחמישי למשל ואני חייבת  להיות שם. שילמתי ואני אלך דאמיט! אבל זאת הבעיה.

ואם ננתח אותי פסיכולוגית (פסיכו' בגרוש) נגיע למסקנה שאני פשוט מחפשת תירוצים בשביל עצמי. למה לא לזוז מהכסא/ספה, למה לא להפסיק לאכול חרא, למה לא להיות בן אדם שמח. אז אולי כל אלה זה באמת סתם תירוצים כי עם קצת רצון וקצת יכולת... אבל עם כל התירוצים האלה של עצמי (ונהייתי ממש טובה בלשקר לעצמי! אני אשכרה כבר מאמינה לעצמי..) אני לא חושבת שיש לי יכולת. אין לי מוטיבציה. אין לי כח.

ובא אליי ידיד שלי (קראש ישן) כדי "ללמד" אותי. עשינו אולי תרגיל וחצי במקרה הטוב. ידעתי שהוא לא באמת הרבה יותר טוב ממני בפיזיקה... ואז דיברנו איזה שעה ואז הוא הלך לאימון. יום פורה בהחלט..

הגעתי היום למבחן בלי לדעת כמעט כלום. המורה אמרה לנו מראש איזו שאלה לא כדאי לבחור (וצדקה. רק מבט אחד בשרטוט וקריאת המילים הראשונות: "צינור חלק פתוח בחלקו העליון מסתובב במהירות זויתית...." גרם לי להבין למה לא כדאי אפילו לנסות..) ואיזה כדאי דווקא לבחור. אחת מאלה שהיא המליצה עליהן לא עשיתי. עשיתי אחת אחרת שהתגלתה כבעייתית - אבל מה לעשות - כשלא יודעים ת'חומר - לא יודעים.. אז קבענו שהמועד ב' לא יהיה רחוק מידי. אולי אני עוד אספיק ללמוד את זה עד אז! (הלוואי...)

עוד תופעה מטרידה - בעבר הבי"ס שלנו היה חביב ונעים (נגיד..) ופתאום באיזו הפסקה בהירה (גשומה) התחילו (טה דה דה דם, טה דם!) מכות! הבי"ס הדוגל בשלום ("האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה!") ואנטי-אלימות שלנו נהפך לעוד בי"ס ערסים ממוצע. עושה צביטה בלב (למה לא הגעתי בזמן לזירת האירוע? אחד מהם היה שווה למדי...)

בכלל, אני דוגלת בהתגברות על הביישנות. זה לא מוביל לדברים טובים ותמיד נחמד להוריד דברים מהלב, אפילו אם זה לא מסתדר כמו שרוצים. למשל ההוא שבא ללמד אותי פיזיקה - רציתי אותו איזה שנה, ובסוף אמרתי לו על זה ("אני לא רוצה חברה...") ויצא שדיברנו באותה פעם איזה חצי שעה ככה בטלפון וזאת הייתה אחלה שיחה. אחרי שבועיים בערך כבר התגברתי עליו. ויש סיכוי שאם לא הייתי אומרת לו את זה, זה לא היה עובר לי עד עכשיו.

אפילו הסיום זה זיבולי שכל (אני לא יכולה להפסיק!) ואני חושבת שהפוסט הזה דורש קטגוריה אישית חדשה..

לילה.