כבר שבוע שאני דוחה את כתיבת פוסט פולין המשתפך שלי. ת'אמת די קשה לכתוב מה היה בכל השבוע הזה כי הוא היה די עמוס ובטח את רובו הספקתי לשכוח (הסניליות..)
אמרו שכדאי לכתוב יומן, ובלי בלוג לידי, החלטתי שזה באמת חכם והגיוני, בעיקר עם כל הסניליות המטורפת שלי. לקחתי את מחברת הציורים שלי שהספיקה כבר להתקמט ולהתקווצ'ץ' והחלטתי "אני אכתוב!" החלטה אמיצה לכל הדעות. הגענו. היום הראשון - סתם. היסטוריה וחרא. היום השני - כנ"ל. בתי כנסת, פולין סתם. שיטוטים ברחבי מקומות לא מעניינים במיוחד - אבל מי אני שאתלונן על מזג אויר חביב ואוירה אירופאית..
ביום השלישי התחלנו עם השואה. מיידנק. כשחזרנו משם, אחרי ארוחת ערב, שיחה ומקלחת - התחלנו אני, נויה ויוקו לכתוב כל אחת בשלה. ישבנו וישבנו, כתבנו וכתבנו. שינינו תנוחות, כתבנו עוד קצת, ובסוף הלכנו לישון בערך ב-2. בימים הבאים הייתי כל כך עייפה שפשוט לא היה לי כח לכתוב. דחיתי את זה כל הזמן ובסוף לא כתבתי כלום. יש לי כמה עמודים מאותו יום במיידנק וזהו. אולי אני אפרסם אותם אח"כ, אבל כרגע יותר בוער לי לכתוב פה את מה שעוד לא כתבתי - מה שאני עלולה בקלות לשכוח. טיפוסי.
היום שהכי השפיע עליי would have to be היום של טרבלינקה ויער לופוחובה. בעצם, אי אפשר לקרוא לזה ממש "יום" כי היום עצמו לא השפיע עליי. רק כחצי שעה ממנו. כן, אני בן אדם כל כך רגיש...
טרבלינקה היה מבחינתי פשוט אבנים. לא עשה לי כלום.. אנשים בכו ובכו ואני ראיתי אבנים. היה טקס. הייתה שירה - שקצת זיעזעה אותי, מבחינה ווקלית. וזהו בערך. אה, וקריאת קדיש.
הקדיש הזה הכי הורס אותי. כולם כל כך "התרגשו" מזה. מבחינתי זה פשוט.. פשוט מטומטם לחלוטין. אני לא אתאיסטית מוצהרת אבל גם לא מאמינה גדולה. אבל כשאנשים נמצאים במחנה השמדה - איך אפשר עדיין להתפלל לאלוהים? כל אותם אנשים שהלכו (כצאן לטבח?) והתפללו - מה זה עזר להם? ועכשיו אנשים עומדים ומתפללים לזכרם. רק לי זה נראה לא הגיוני?.. אם אלוהים לא עשה כלום אז, למה שהוא יעשה משהו היום?
"זה המשמעות של הקדיש" אמרו לי חבריי הבוכים והמתרגשים. whatever..
הגענו לעיירה טיקוצ'ין. עוד בית כנסת. המדריכה סיפרה על ההיסטוריה של היהודים שם. יום אחד הגרמנים הודיעו שכל היהודים יגיעו לכיכר העיר ושם יקבלו אוכל. חוץ מהנכים והחולים, שאותם יקחו לבי"ח אח"כ או משהו כזה. היו שם בערך 2000 יהודים. 1400 באו לכיכר. היו כאלה שהסתתרו או ברחו. את אלה שבאו, לקחו ליער לופוחובה, ושם היו 3 בורות ענקיים. אמרו לקבוצה אחת להיכנס לבור ולשכב - וירו בהם. ועליהם עוד קבוצה - וגם בהם ירו. אנשים שגססו ולא מתו לגמרי נמחצו תחת גופותיהם של אלה שנורו מעליהם.
אח"כ תפסו את כל אלה שניסו לברוח או להסתתר וגם בהם ירו בבור אחר. אותו הדבר עשו גם לחולים והנכים. רק בבור השלישי.
אחרי כל זה נסענו לאותו יער. המדריכים ציוו עלינו להיכנס בשקט. הלכנו ביער. המון עצים - מקום נחמד. פתאום אנחנו שומעים מין מנגינה כזאת בחליל. אחד הדברים המצמררים. קלטנו את המדריכה שלנו עומדת באמצע היער עם חליל. אווירה. הגענו לבורות הירי. 3 גדרות ירוקים. הזלת דמעה.
אני לא מסוגלת להתרגש מדברים כשיש מסביבי אנשים. הלכתי לבור שננטש ועמדתי שם לבד קצת. היו הרבה נרות על הגדר. ועליהם היו שמות של משפחות או אנשים. מה שהכי הרס אותי שהייתה איזו משפחה שכתבו את השם של האמא, האבא, שני ילדים - כולם עם שמות. ובסוף "ועוד בת אחת". צמרמורת. אפילו אין שם. ואז נזכרתי במה שאמרו לנו רק חצי שעה קודם לכן - יש רק 3 מיליון שמות. ז"א ש-3 המיליון הנותרים נמחקו מעל פני האדמה לגמרי. אף אחד לא יידע שהם אי פעם היו קיימים. עוד דמעה או 2.
חזרתי לכולם. דיברתי טיפה עם אליס שקראה בעצבנות את התפקיד שלה ושל עוד מישהי בטקס שעמד להתחיל. קראתי את הקטע לידה בלב. הטקס התחיל. הגיע הקטע שלהן..
עץ – ראית את אבא שלי? לא?
ואת סבתא? גם לא? טוב...
ואולי את אחי הקטן מנחם? ממש לא?
ואולי אתה עץ? ואתה? ואתה? ואתה? –
מה?! אף אחד מכם לא ראה אותם?
אבל הם עברו פה לפני שישים שנה. מה, לא שמעתם אותם?
איך זה יכול להיות? הרי הם צעקו ובכו והתפללו ואף אחד מכם לא שמע אותם?
כשהפילו אותם לבורות... וכשירו בהם?
ואת חנהל'ה הקטנה בת 4 וחצי שהלכה אחוזת בהלה אוחזת בידה של אמא וממררת בבכי. גם את זה לא שמעתם?
איך יכולתם להתעלם? מזעקות השבר, מבכי האמהות, ממות אבות על בנים?
עץ – אתה שומע אותי? ואת חבריי? ואתה?...
אנחנו מצטרפים לעוד מאות משלחות שעברו ביער זה ושעוד יעברו בו, אשר הולכים בדממה, בבכי ובכאב בשביל שצעדו מאות אנשים נשים וטף בזעקה ובבכייה, לכיוון בורות הירי שם הומתו וחלקם נקברו חיים על ידי המרצחים הנאצים יימח שמם, אשר הולכים עם ראש כפוף, מתוך אבלות אך עם גאוות תקומת העם היהודי בארץ ישראל בלב. במקום שבו הלכו מאות אנשים נשים וילדים עם ראש למעלה מתוך ציפייה וישועה אך מושפלים וכאובים עד מוות בדרכם לבורות הירי, אשר הולכים חיים בדרך בה הובלו מאות יהודים למוות.
זכור נזכור את אשר עשה הצורר הנאצי ביער לופוחובה ובשאר רחבי פולין ואירופה בשנאה האיומה, נזכור ולא נשכח, ננצור בליבנו לעד!
ושומע עץ, אם תראה אותם, את מנחם, חנהל'ה ויוסל'ה תגיד להם שהיינו פה, שעם ישראל חי, ועוד בארץ ישראל, תאמר להם - "קומו ישני עפר, כי בא לציון גואל"
איך שהתחיל הקטע הזה התחלתי לבכות קצת. שמתי את הראש על הכתף של אוגי שהיה לידי. וחשבתי שזה יפסיק או יירגע - הבכי. אבל לא. זה רק התגבר.. והלכתי אחורה לאיזה עץ והתחלתי לבכות ממש. ואוגי בא וחיבק אותי. והרגשתי ממש מטומטמת שאני בוכה ככה - כמו איזה ילדה בת 5. אחרי הטקס נויה באה ונתנה לי טישו. כולי עדיין בוכה אבל נרגעת קצת. אחרי כמה דק' זה פתאום התחיל שוב. בחיי שלא ציפיתי מעצמי לבכות ככה איפשהו בפולין. וכשאני בוכה בהיסטריה - קשה לי לנשום. אז יצא שעשיתי קולות כאלה של ניסיונות נשימה נואשים ויצאה לי בטעות מין צרחה מטורפת כזאת. לגמרי בטעות. נשבעת. וכולי מפודחת, מנוזלת ובוכה (בטח גם מסמיקה): "אני לא יכולהההה" צעקתי לנויה שעמדה איזה מטר ממני ובאתי לחבק אותה ושתינו עומדות וצוחקות ובוכות כמו שתי פוסטמות..
חוץ מאותו יער, שום מקום בפולין לא נגע בי ככה. לא מיידנק, לא בירקנאו ולא אושוויץ. אפילו בסוף, בטקס עם הנרות באושוויץ קשה להגיד שזה באמת עשה לי משהו. רק קצת. בזכות אנשים ספורים.
כל השאר יצאו משם עם עיניים נפוחות ואדומות ואני יצאתי די כרגיל. בדיחות שואה בלב וזה.
טוב, קלטתי שיש לי עוד דברים לכתוב על הנסיעה הזאת ככה שכנראה יהיה לפוסט הזה חלק ב' ואני אסיים בזה בינתיים.
לילה טוב עולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
