אני משערת שהגיע הזמן לחלק שני. שיואו כל כך אין לי כח לכתוב שזה מדהים. אבל בכל זאת - עוד מעט סוף החודש ובקושי יש עמוד.
שנתחיל?
אחרי מיידנק (להזכירכם - מחנה ההשמדה בעיר לובלין) נסענו לעיר אחרת. אני וידיד שלי הולכים ולידנו צמד פקצות. (אתם יכולים לראות בזה בדיחת בלונדיניות - רק שזה קרה במציאות. עצוב-משהו):
פקצה א': "תגידי.. באיזה עיר היינו עכשיו?!"
פקצה ב': "מיידנק!"
פקצה א': "אה, נכון.. איזו טיפשה אני!"
יום אחד נסענו באוטובוס ואחת המורות המלוות באה לחלק האחורי של האוטובוס. "מריאן, מריאן!" צועקת לה אחת הפוסטמות שישבו מאחורה. "חייבים לעצור איפשהו, X (לא זוכרת את שמה. וואי - מפתיע שאני בכלל זוכרת את השם שלי..) שותה רק דיאט קולה והיא לא שתתה כבר כמה ימים!"
יום אחד עצרנו בתחנת דלק. פיפי וכאלה. פתאום שראל צועק לי: "ראית? ראית את בוגדן?!" (המאבטח הפולני שלנו). כמובן שלא ראיתי. "מה קרה?" שאלתי.
"בא אליו איזה אחד באוטו והוא צעק עליו ובעט לו באוטו ואז הוא נסע!"
טוב, בוגדן אחלה גבר. עצבני קצת הייתי אומרת, אבל אחלה (הפנה אותי יום אחד לכיוון ארוחת בוקר. עם ליווי אישי =). אחרי כמה זמן צעקו עלינו שניכנס לאוטובוס. נכנסנו. כמה בנות היו בהיסטריה. מסתבר שבזמן שהיינו בחוץ חזר אותו איש "נחמד" שהיה באוטו עם חבריו הבריונים כדי לאיים (או לקיים) על בוגדן. ועוד מסתבר שאמרו לאלה שנמצאו באותו זמן באוטובוס, להתכופף. הפקצות נכנסו לפאניקה מטורפת שיורים עליהן (בלי שהיו מעורבים בעניין כלי נשק אפילו. מקסימום האלה של בוגדן..) מישהי אפילו בכתה.
כשחזרנו לארץ היו הרבה שמועות על העניין. יותר מידי. "שמעתי שבאו כמה אנשים והרביצו לבוגדן עד שהוא התעלף ואז המאבטח השני יצא מהאוטובוס וירה כמה יריות לאוויר והם ברחו!" (וואט דה פאק?!)
אפילו כתבו על התקרית בעיתון מקומי. לא יצא לי לבדוק כמה סולפה שם האמת, אבל אני די בטוחה שהרבה.
היו כמה ימים שבהם טיילנו בורשה. ראינו את חומת הגטו (שהעלתה ויכוח אם היא אמיתית או לא. ופולני אחד בא והתחיל להסביר משהו על הגובה של החומה. לא הבנתי מה היו המסקנות.. נניח שזו באמת החומה), ראינו בתים נטושים (שהכניסה אליהם אסורה מחשש לקריסה). הגענו לבית קברות יהודי ישן נושן. הקברים היו ירוקים בחלקם. מתפוררים ומפחידים. כמו לקוחים מסרט אימה. אתם יודעים, משהו בסגנון ילדה קטנה שחוזרת הביתה בחושך, בוחרת בדרך הקיצור - דרך בית הקברות - ובדרך נרצחת באכזריות ע"י רוחות רפאים. משהו בנאלי כזה. בכל אופן, אני ואליס הולכות וכל פעם מישהי אחרת מאיתנו מציינת כמה שזה "מקום מושלם לסרט" וש"חייבים לצלם כאן!" מקום קריפי למדי. לא הייתי רוצה ללכת לאיבוד שם. בעיקר לא בחושך. ברר. צמרמורת.
הקברים עצמם היו די מעניינים. עם כל מיני חריטות ודברים די אומנותיים. יפים, אפשר להגיד. אם זה לא היה בן איזה מאתיים שנה.
בין כל הקברים גם היו קברי אחים - שאני אישית לא קלטתי בכלל מה הם עד שאמרו לי. אולי זו תמימות או משהו אבל כשאני רואה שטח גדול עם דשא באמצע בית קברות - לא עולה לי המחשבה ש"זה קבר אחים!" מוזרה שכמותי. כולם ישר התרחקו מזה ועשו עיקוף כדי לא לעבור בשביל שבאמצע מחשש שאולי גם מתחת לשביל יש גופות. כמה אופטימי מצידם. =/
ביום הלפני-אחרון היינו בבירקנאו ובאושוויץ. בבירקנאו - שהיה מחנה ההשמדה הגדול ביותר בשואה - היו די הרבה הריסות. ראינו את פסי הרכבת שהובילו לשם, ואת המקום שבו החליטו בקשר לכל אדם אם הוא הולך לתאי הגזים ולמשרפות או שהוא יהיה שפן ניסויים של ד"ר מנגלה.
***
גורלם של אלה שכוונו לצד שמאל היה להפוך לאפר תוך מחצית השעה ואלה היו למעשה 'ברי המזל'. גזר דינם של אלה שאמורים היו ללכת לצד ימין, היה לגסוס בייסורים. הם היו מועמדים לשולחן הניתוחים אך לפני כן, היו לפניהם 3-4 חודשי סבל בהם גילו את זוועת המאבק להישרדות במחנה. הם נסחטו עד תום בעבודת פרך, דיממו מאלפי פצעים שכיסו את גופם והתנוונו מרעב ומהכפור בשדות. איבדו את שפיותם כשעיניהם, זבות, מתרוצצות ומתהפכות כעיני משוגע וכלבי שמירה מאולפים, קורעים את בשרם ממה שנותר מגופם. אך המוות בא לגאול אותם רק, כשהגיעו למצב של עור ועצמות. אז למי מבין האבות, האימהות, האחים, האחיות והילדים היה יותר מזל? לאלה שהלכו לצד ימין או לאלה שהלכו לשמאל?
***
הלכנו למקום שבו כנראה היו הביתנים בהם גרו האימהות של שתיים מהמורות המלוות שלנו. כולם אמרו שהיה מרגש. אולי. שוב קדיש.
למען האמת, קשה לי להתרגש כל כך מסיפורים של אנשים שנשארו בחיים. ז"א ברור שזו זוועה והכל ולא הייתי מאחלת לאף אחד לעבור את הזוועה הזאת, אפילו אם הוא ישאר אחריה בחיים - אבל בכל זאת. כל כך הרבה אנשים מתו שם. זה מרגיש כמעט לא בסדר לבכות על אלה שנשארו בחיים. מצד שני, אולי זאת רק אני והרגשות המוזרים שלי...
אח"כ הלכנו למה שנשאר מתאי הגזים והמשרפות. זה נהפך למוזיאון אמיתי. עם רצפת זכוכית כזאת ושלטים שמסבירים מה זה מה. הגענו לשולחן הניתוחים. חוסר הרגשה. numb אפשר לומר. (הקטע הבא לא לבעלי לב חלש. ראו הוזהרם)
***
למחרת, הביא לי אחד מאנשי האס.אס מכונת כתיבה אולימפיה וקבלתי גם כמות מוגברת של גוויות: 4 זוגות של תאומים. ילדים בני פחות מעשר שנים ממחנה הצוענים. התחלתי לנתח את הזוג הראשון ורשמתי כל שלב של הניתוח שלאחר המוות. הרמתי את חלקה העליון של הגולגולת והוצאתי את המוח ביחד עם המוח הקטן כך שניתן היה לבדוק את שניהם ביסודיות. לאחר מכן, פתחתי את מבנה הצלעות והוצאתי את עצם החזה. באמצעות חיתוך מתחת לסנטר, הזזתי את הלשון והושט. אברים אלה דיממו מאוד והיה צריך לשוטפם לפני הבדיקה משום שהכתם הקטן ביותר או שינוי בצבע משמעותי מאוד בבדיקה. בהמשך, פתחתי את מסב הלב וניקזתי את הנוזלים ממנו. הסרתי את הלב ושתפתי את הדם ממנו במי ברז. כשסובבתי את הלב בידי, גיליתי חתיכת עץ זעירה אדומה מדם בקושי ניתנת להבחנה שהייתה נעוצה בצדו החיצוני של חדר הלב השמאלי. אני בטוח ואיני טועה כי זה תוצאה של מחט שהזריקה חומר ללב. מדוע ילד זה קיבל זריקה ישר ללבו? זריקות מסוג זה ניתנו רק כאשר הלב חדל לפעום באופן פתאומי. בניתוח שלאחר המוות אנו בד'כ בודקים את כמות הדם בחדר הלב השמאלי. במקרה של הילד הצועני, לא ניתן היה לבצע את הבדיקה הזו משום שהדם נקרש לגוש אחד. הסרתי את הגוש עם מלקחיים. הוכיתי ע'י ריח אופייני וחריף של כלורופורם. לילד הוזרק כלורופורם. הייתי כל כך עצבני שברכי התחילו לרעוד.
כשיצאנו משם, היה טקס. טקסטים, שירה. פתאום עשו איזה מעגל וכולם שרו ביחד והחזיקו ידיים. באמת שלא בשבילי. נשארתי מחוץ לעניין כשכמה עיניים מופנות אליי בקטע של "מוזרה.. למה את לא באה גם?"
אני לא מסוגלת להתרגש עם אנשים מסביב. פשוט לא. זה לא עושה לי כלום לעמוד עם כולם ולשיר. אה, בעצם זה כן עושה לי משהו - הרגשת פיגור שכלי. אז בכיתי טיפה בצד. לא רציני. נראה לי שכל מקום בערך בפולין - אם הייתי חווה לבד - היה יכול להיות הרבה יותר חזק ומשמעותי בשבילי. אני פשוט לא יכולה לפרוץ בבכי ככה סתם ליד אנשים. ז"א בד"כ לא. היער היה יוצא דופן איכשהו.
רוב בירקנאו הלכתי עם אליס, ושתינו אמרנו כמה שהדברים מוזרים ומפגרים ולא נעשים טוב. ואיך אני יכולה להתרכז בשואה ומוות כשאליס שם - ויוצא שאני חושבת רק על הפיגור בעניין. זה, ובדיחות שואה.
אחרי הטקס הלכתי עם עומר ומאור. יצא שנשארנו אחרונים (יפה שהמאספים עקפו אותנו. אחלה אבטחה..). מאור סיפר לנו על הסבים והסבתות שלו, שכולם, מסתבר, ניצולי שואה. הוא סיפר איך הם ניצלו ודברים שהם עברו. איכשהו זה הרבה יותר ריגש אותי מכל היום הזה. והרבה יותר מהסיפורים של המורות המלוות על האימהות שלהם. הוא סיפר על אלה שלא שרדו, ופתאום עומר עיכל: "וואי.. אתה קולט איזה מקריות זה שאתה פה..?!"
מאור הסתכל עליו כלא מבין ושאל: "מז"א?"
"לרוב האנשים יש סבא או סבתא אחת שהם ניצולי שואה.. מקסימום 2. אבל אצלך זה כולם.."
פתאום קלטתי. וגם מאור קלט. הוא נעצר והיה לו פרצוף של אחד שעומד להתעלף. או זה, או לפרוץ בבכי. מין שקט שלפני הסערה שכזה. אשכרה נבהלתי.
אחרי בירקנאו הגענו לאושוויץ. זה באמת מוזיאון. אין משהו מיוחד לספר על זה. ז"א ראינו שיער. הרבה שיער. שוב נעליים. נעליים של ילדים קטנים, סירים, משקפיים, בגדים של ילדים קטנים. מצבות, אנדרטאות. כבר עברנו את כל זה - ואם לא ראינו ממש אז דימיינו. לפחות אני. בסוף הגיע הטקס שאמור להיות הכי מרגש. הדלקת נרות הזכרון בחדר חשוך כזה. בהתחלה היו מיליוני פלאשים. הורס אווירה בטירוף. אח"כ אנשים התחילו להדליק נרות ולבכות. אנשים מייבבים וכו'. אני לא. בעצם כבר אמרתי את זה בפוסט הקודם. oh well..
כנראה שהייתי יכולה למצוא עוד ועוד דברים לכתוב וזה לא היה נגמר כי סה"כ זה חוויות של שבוע שלם עם חברים. אני מקווה שמה שלא נכתב כאן ישאר אצלי במוח, ולא יישכח לחלוטין. לסיכום אני אגיד שהיה טוב וטוב שהיה.
נסיים בזה: כשחזרתי מפולין, אבא התקשר לשאול איך היה. בין כל השטויות שלו הוא אמר משהו חכם. פעם עשו ניסוי - לקחו צפרדע ושמו אותה שמים רותחים. הצפרדע קפצה ישר מהמים. אח"כ לקחו צפרדע ושמו אותה במים פושרים. לאט, לאט חיממו את המים וכך התקבלה צפרדע מבושלת.
אני מקווה שאתם מספיק חכמים כדי להבין את הקשר.
לילה טוב עולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
