אני אוותר על הקדמה מרגשת וסוחטת דמעות על איך שאני כבר בקושי כותבת כאן ואעבור לפוסט =)

אתמול (אוי ואבוי, הסניליות חוזרת.. לקח לי עכשיו איזה 5 דקות להיזכר אם זה היה אתמול או שלשום.. הייתי בטוחה ששלשום. טוב, זה לא מעניין אף אחד) רציתי לתלות את הלוח שעם שיעל כפרעליה הביאה לי פעם, על הדלת. אז הלכתי לי לסלון וחיטטתי קצת בארגז כלים של בוריס ומצאתי לי מסמרים קטנים וחמודים ופטיש חביב. הלכתי לחדר והתחלתי לדפוק את המסמר הראשון. אח"כ התחלתי למדוד בדיוק מרחק מקצה הדלת כדי לתלות את המסמר השני ככה שהלוח יהיה ישר. לבסוף עשיתי סימון איפה אמור להיות המסמר השני ובדיוק באתי לקחת אותו ולדפוק גם אותו בדלת כשבוריס נכנס ושואל מה אני עושה.

"הממ דופקת מסמר?" אמרתי.

"מה?!" (יש לו בעיות עם עברית)

"דופקת מסמר, נו"

"בקיר?"

"לא, בדלת."

"בדלת?!.." הוא מסתובב, מסתכל על הדלת, מסתכל עליי.. (הייתי ממש קרובה להתפרצות) "את צריכה עזרה..?"

"לא....."

ואז הוא הלך. אלוהים ישמור, למה כל פעם שאני לוקחת פטיש ביד הוא בא "לעזור"?? אני מבינה שאני נקבה והכל וזה קצת מסוכן כשיש מסמר בידיים שלי אבל מה המקסימום שיכול לקרות? אני אמסמר לעצמי את האצבע..? לא נורא. אערג. גברים.

אה, וזה מוסמר בהצלחה. אפילו די ישר. =)

בל"ג בעומר ביקרתי במדורה של חברים ואז הלכתי על אליס והחבר הטרי שלה (מזל טוב אגב) לחברים שלו. סתם להכיר אנשים חדשים. אז הממ אפשר לומר שהמטרה הושגה - הכרתי את חבר שלה. שהוא נחמד ביותר. ואת חבר שלו, שגם הוא נחמד. היה שינוי בתוכנית כי לחברים שלהם לא היה כח.. אז נסענו לאיזה פארק. שהיה הומה. ולא סתם הומה. הומה בערסים! כל פינה חשוכה יותר וחשוכה פחות - ערסים! אמא'לה. אפילו בניצנים לא היו כל כך הרבה ערסים. הסתכלתי על אליס במבט מפוחד ותפסתי לה את היד. היא החזירה לי מבט של "מה את דואגת? יש לי חבר חייל מקסימום הוא יירה בהם!" (לא, סתם זה היה מבט של "יהיה בסדר, little girl") והמשכנו ללכת. קיוויתי שאולי בתוך כל הערסים יימצאו אנשים שהם הממ. well, לא ערסים. ושבמקרה הם גם יהיו היעד שלנו. אבל לא. היעד היה ערסים. אז התיישבנו לידם על הדשא וחיכינו לנרגילה. קודם זה עבר בין כולם. אח"כ חבר של אליס (נעשה לזה קיצור - חש"א) צחק עליי שאני לא יודעת לעשן. אכלנו פתי-בר של חבר שלו (נעשה גם לזה קיצור - חשחש"א), חש"א ציין איזה 20 פעם שאני נראית מדוכאת. אליס אמרה שככה אני תמיד נראית. ניסיתי לעשות פרצוף שמח, זה היה קשה. היו שם ערסים. ערס שאל אותי איפה אני משרתת. אכלנו קבב כל אחד. אני ואליס ביקשנו וודקה מ-חשחש"א וקיבלנו אני - וודקה עם רד בול (תמיד רציתי לנסות) והיא - וודקה עם ספרייט. קצת וודקה עם ספרייט. כמה לא הגיוני בהתחשב בעובדה שהילדה המוכשרת הזאת ניצחה פעם מישהו בתחרות שתיה. 10 כוסות של.. מה זה היה? טקילה אני חושבת. שמענו את הסיפור הזה באותו זמן. אני אישית משתכרת אחרי רבע כוס וודקה. אז שתינו כמה שלוקים. ואז קמנו. סחרחורת קטנה. לא נורא. והלכנו משם. לאוטו. עם עוד ערס. ואז, בזמן שהם חשבו לאן לנסוע (אחרי שהחזירו את הערס לביתו הקט) החלטתי שהספיק לי להיום ואני סחוטה ורוצה את המיטה שלי (זה היה איזה 4 בלילה כבר). אז הוחזרתי הביתה.

היה לי ירפ"א א' חלק שני - או בקיצור: סימולטור. אומרים שבנות נופלות בסימולטור.. טוב, אני לא ראיתי שם בנות חוץ ממני, אני אני most deffenetly אחת מאותן בנות חסרות מוטיבציה. מתוך 10 ניסיונות של אותו תרגיל הצלחתי בערך 2. לפעמים לא הצלחתי בכלל.

לעומת זאת כל החוויה הייתה מצחיקה (עד דמעות...) והיו אנשים טובים. לידי ישב אחד חמוד ביותר:

"זה אמור להיות קשה... אני הולכת להיכשל!"

"מה פתאום.. זה קל!"

"ממ קל?! אתה משחק במשחיק מחשב?"

"איזה.. אני בקושי יודע להדליק מחשב.."

"ממ.. הא?!"

"ככה זה בקיבוץ.."

באמת נראה שהלך לו טוב. הוא גם הלך איזה חצי שעה לפניי. או אולי יותר. הזמן עובר די מהר כשנכשלים כל הזמן.

הייתה לי הפסקה אז יצאתי החוצה לנשום אוויר צח ולהינות מהנוף הצבאי. תמיד כשאני יוצאת ממבחן בצבא אני כנראה נראית באבל כי תמיד בנים שואלים מה קרה. אז אמרתי. בהתבכיינות האופיינית לי. "הולך לי חרא.... אני לא מצליחה כלום..."

אחד (מראשון) אמר שגם לו הלך בזה חרא והנה הוא בשלב שאחרי. עבר. ואז הוא אמר שאני צריכה להיות חיובית ובלה בלה.

ואז אחד אחר, שהיה ממש חמוד אגב (למרות שגם הראשון היה חמוד. יואו כולם חמודים בטיס הזה... ) התחיל לנסות להסביר לי שאני צריכה לעשות את זה בעדינות כמו שבנות יודעות.. ואני חשבתי שזה מה שעשיתי. מוזר.

אז אמרתי תודה ובהצלחה וחזרתי פנימה. שוב קשה. אבל הפעם יותר כיף. אה, וגם הלך טיפונת יותר טוב. עם העדינות הזאת שלו. כשסיימתי יצאתי ופגשתי אותם שוב, יחד עם עוד כמה אנשים שחיכו לרופא/פסיכולוג.

"יש בכלל בנות טייסות??" מישהו מהם שאל אותי.

"אני מניחה שכן.."

"אבל לא קרב.." הוא אמר בנחישות.

"לא יודעת.. למה לא?" אם מישהי עוברת את הסימולטור המסריח ואת הגיבוש ואת כל מה שאח"כ, נראה לי שמגיע לה להיות טייסת קרבית.

"בטח טייסות מסוקים.."

"ממ גם מסוק זה טוב!" העיקר להטיס משהו. לא?

דיברתי קצת עם ההוא הממש חמוד שאמר שהוא ממצפה רמון. כמה צפוי שהכי חמודים גרים הכי רחוק מכאן שרק אפשר.. ואז הלכתי לאוטובוס. אחרי כמה דק' (שבהן בן שיעשע אותי - תודה בן) הגיע ההוא מראשון, התיישב לידי, השפיל מבט והודיע בצער: "לא עברתי". ואז דיברנו קצת ומסתבר שהפסיכולוג הכשיל אותו. בנ"ז. לי הוא נראה שפוי לחלוטין. זה בטח הצבא והטירופים שלהם. ואז הוא הלך. ואני רציתי להרביץ לעצמי. למה לא לקחתי אייסי? גרר אני טיפשה.

למה בעצם לחשוב חיובי? הוא למשל חשב שהוא יכשל בסימולטור והוא עבר. הוא חשב שהוא יעבור את הפסיכולוג והוא נכשל. מה החשיבה החיובית עזרה לו בחיים חוץ מלדכא אותו אח"כ כשזה לא התגשם?..

לא עדיף פשוט לקוות לטוב ולצפות לרע? איך לעזאזל זה יכול לפגום בתוצאה שלך? אני לא מבינה. אם מישהו יסביר לי את זה פעם בהיגיון, אני מוכנה להקשיב. בד"כ זה רק קלישאות. "אם תצפי לרע לא תשיגי שום דבר בחיים", "את יכולה לעשות הכל אם רק תאמיני בעצמך" אין לזה כל ביסוס. זה סתם מעצבן. למה להאמין ולצפות ואז להתאכזב? לא עדיף לחסוך את זה מעצמך?..

עד הפעם הבאה.