נסעתי לנתניה. מה יש לי לחפש בנתניה (עיר המוזרים) אתם שואלים? אז ככה: בן.
בן - תראה מה אתה עושה לי יא קקה. מביא אותי לערים מפחידות וזה.
אז בהתחלה הוא ניסה להסביר לי איפה לרדת ואז הוא קלט שאני בכלל עולה על אוטובוס שלא מגיע לשם, אלא ישר לת.מ. (בן - אתה גאון) אז קבענו בת.מ. התקשרתי שיבוא לפגוש אותי והוא יצא.
הגעתי לשם והוא עוד לא הגיע אז התיישבתי לי על הברזלים וחיכיתי עם הדיסקמן (מה הייתי עושה בלעדיו). לא עברה דקה (טוב, בעצם דקה עברה..) ועבר מאחוריי איזה איש תמוה שבהה בי אז הסתובבתי אחורה לראות מה הולך אז הוא אמר "ערב טוב". סבבה, אני חייכתי, כמו שאני תמיד עושה כשמאחלים לי ערב טוב, גם אם זה איש תמוה במיוחד. הוא עבר אותי ב-3 מטרים ככה ואז חזר אחורה (מה שלא היה צעד מפתיע במיוחד בשבילי - רואים? טוב להיות מוכן לכל אפשרות).
"מה, את מחכה פה לבד?"
"כן" איזה חד הבחנה.
"מחכה למישהו?"
"כן"
"מה, ברצינות?"
"כן..." מה כל כך מוזר?..
"למי?"
"לידיד שלי"
"איפה את לומדת?"
"פ"ת" ומתביישת בזה.
"מה, את גרה בנתניה ולומדת בפ"ת?" הו, אתה כה חכם. ההיגיון פשוט נשפך מהאוזניים שלך. שלוליות מסביב.
"לא.. אני גרה בפ"ת"
"אז מה את עושה בנתניה?"
"מבקרת ידיד.."
"אה פשש.. משקיעה בידידים..." WTF?!?!
בלה בלה בלה, איך קוראים לי, איך קוראים לו (פבריציו!) בת כמה אני, בן כמה הוא (22)..
לא יודעת מה היה ההמשך ואז הוא אמר משהו על זה שאני מחייכת לעצמי.
"אני לא מחייכת לעצמי! חייכתי אליך כי אמרת ערב טוב!"
"טוב, את לא צריכה להתבייש בזה ולהכחיש שאת מחייכת לעצמך"
"אני לא מתביישת בזה! אני לא עושה את זה!"
"זה לא רע להיות אופטימית. זה בסדר. צריך להיות שמחים כי מי יודע מה יקרה מחר"
"הממ זה שאני מחייכת לא אומר שאני לא עצובה"
"אבל חיוך זה גם משהו"
בלה בלה בלה, אפשר את המס' שלי?
"הממ.. לא לא.. אתה גדול מידי בשבילי"
"עזבי גיל.. גיל זה לא חשוב.. חוץ מזה בנות מתבגרות יותר מהר מבנים.."
(חישוב מהיר..) "אבל לא ב5 שנים יותר.."
"תראי, אני לא מדבר על חתונה.. אמרת שאת מפ"ת.. אני עובד באיזור שם.. מה אכפת לך סתם לשבת, להכיר.. עוד ידיד לאוסף.. אולי תצטרכי משהו מתישהו? טרמפ לנתניה למשל.." ממ הצעה מפתה אמנם, אבל לא.
בלה בלה בלה. (אולי כדאי לקצר את ה"בלה בלה בלה" הזה ולכתוב פשוט בלה. או בב"ב. או אולי לא. טוב אני אשתוק) מנסה לשכנע אותי להביא לו את המס'. אני מסרבת כל פעם מחדש.
לבסוף הוא הודיע לי שהוא לא יהיה פוץ וישגע אותי כמו שחלק מן הגברברים היו עושים (או ערסים בשפה פשוטה) ויגיד יפה שלום בדרכו האיטלקית. אז הוא הביא לי נשיקה בלחי, ועמד להביא לי עוד אחת בלחי השניה, ואני כמובן נלחצתי (פרנויות, אתם יודעים) שמא יתן אחת בלחי, אחת בלחי השניה, ואז בפה - אז זזתי אחורה. הוא אמר שהוא צריך ללחי השניה כי זה המנהג. לבסוף קיבלתי עוד נשיקה והוא הלך.
בן בא, בדרך שתי פקצות מטורפות התלהבו מהזקן שלו. אחת נגעה. היו צעקות סטייל: "יואו! איזה חמוד! יש לו זקן!" "אה, הוא חימצן! אעעעעע" וכאלה. זה היה מפחיד.
הלכנו אליו. ז"א לא אליו - לבית של אחותו שהיה נטוש. היינו אצלו. הלכנו למור (חבר שלו). הם הדגימו לי את כישוריהם בתיפוף וגיטרה. בשלב מסוים בן תקע לי את המקלות בידיים וציווה עליי לתופף. יצא משהו מאוד לא ברור. נשמע קצת כמו תאונה. הבאתי לו מבט חסר אונים ומתנצל והוא הראה לי איזה קצב. מעבר לקצב הזה - לא יצא שום דבר אחר. טוב, נו. קואורדינציה = 0. צריך לתרגל את הסיבובי בטן - תפיחות על הראש.
יצאנו החוצה עם מור וישבנו על איזה ספסל, מנסים להחליט לאן הולכים. בן רצה לא ללכת הרבה, מור רצה ללכת הרבה ולקנות בירה. בינתיים שאנחנו מדברים/מתווכחים/צוחקים בא איזה איש שבדיוק עשה הליכה (מי עושה הליכה בלילה? ומיד התשובה..)
"אתם יודעים, הדבר הכי מדהים בזה.." יש דבר פחות מדהים? התחלנו שיחה קודם? WTF "שבזוית מסוימת, מאחורי תחנת האוטובוס הזאת.." *מצביע על תחנת האוטובוס שהייתה במרחק 30 מטר בערך* "הרגל של אחת מכם.. יוצאת החוצה.. והיא זזה בדיוק בקצב של דנה אינטרנשיונל!" הו אלוהים אדירים, הוא שומע דנה אינטרנשיונל!
כולנו כמובן מביטים בו במבטים מפוחדים. לפחות אני. אולי בן התלהב - הוא הרי אוהב פריק-שואוז. (נכון בן?)
"מה, למה אתם ככה? לא טוב לכם שאנשים מתחילים לדבר איתכם באמצע הרחוב?"
"טוב! טוב!" כולנו ביחד.
"אז למה אתם מגיבים ככה?" מה אתה רוצה שנגיד? תפסיק לשמוע דנה אינטרנשיונל/תפסיק לספר על זה לאנשים תמימים באמצע הרחוב?
"הממ" *תוקעים חיוכים מזויפים* "כל הכבוד!" "כן!" "באמת מגניב!"
"טוב חבר'ה תהנו."
"גם אתה!"
אח"כ הגענו לתחנת דלק. הייתם מצפים שזו תהיה סתם תחנת דלק שיש בה מקסימום קיוסק. אז לא - בקיוסק שם יש ספות ומסתבר שזה מקום בילוי בנתניה. שם פגשנו כמה מחבריהם לשכבה של בן ומור שהיו אוטיסטים במיוחד. ברגע מסוים שמעתי אותם מהמרים על מספרים: "טוב, אני אומר 12!"
"אני אומרת 13"
"14!"
"15"
"לא, לא בעצם אני 14"
"אבל אמרת 12!"
"טוב אני משנה."
ניסיתי רגע להבין על מה לעזאזל האוטיסטים מתווכחים ואז ויתרתי. אחרי כמה שניות הם פונים אליי. אחד מהם מחזיק בידו כמות כלשהי של שקיות סוכר/מלח/סוכרזית ואומר: "תנחשי - כמה נראה לך שיש פה?"
לבסוף צלצל פלאפונו של המחזיק, הוא הלך לענות והשאר התנפלו על השקיות והתחילו לספור אותן באובססיביות-משהו. היו 17 אם תהיתם.
חזרנו לבית אחותו של בן. ישבנו עם מור. מור הלך. הלכנו לישון עם מזגן מקפיא את התחת ושמיכה דקה. קפאתי. שמנו שעון מעורר ל-10, קמנו בערך ב-12. לחלקנו היה יותר קשה לקום מלאחרים (אהם אהם) אכלנו, אימא שלו באה. (קיבלתי אזהרה מראש: "אמא שלי שונאת רוסיות!.. אבל אבא שלי אוהב אותן!", "טוב אולי בגלל זה אמא שלך שונאת אותן.. זה והעובדה שהיא מרוקאית..")
יצאנו לכיוון ת.מ. ובדרך איזה מנקה רחובות מפחיד עצר אותי ומלמל משהו. "מה?" שאלתי בהלם.
"מאי-יל-אזה?"
"מה???" גאדמיט, מפחידים.
"מאיפה-י-ל-אזה?" מאיפה יש לי את זה? מה? על מה לעזאזל המטורף מדבר? ואז קלטתי. הוא שאל מאיפה יש לי את המחזיקי מפתחות שעל התיק שלי. אחד ממקדונלד'ס (כלב כזה עם ראש ענק) והשני מפולין (כבשה שחורה). עניתי "ממקדונלד'ס" כדי לקצר תהליכים.
"אהה דה יפה!" ממ אוקיי. תודה. וואטבר.
אפשר לקרוא גם בבלוג של בן. הוא עיוות דברים. כאן זו האמת. אבל שלו משעשע. =)
קיבלתי 55 בפיסיקה. אבל זה לא אשמתי. היה קשה. ידיד שלי קיבל 12. היה גם 48, 50, 60, ועוד. טוב, נו. היו גם כמה 80+ אבל לא נורא. ה-12 מעודד אותי. =)
זהו סיימתי עם הפוסט הזה. נמאס לי. יצא ארוך. תזכירו לי לספר בפוסט הבא את מעללי ביום שישי.
לילה טוב עולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
