אתמול סוף סוף הוצאתי ת.ז!!!

אני ואוגי הלכנו למשרד הפנים מוקדם בבוקר (10 וחצי בערך), מה שדרש ממני לקום ב-9 ולהסתובב בחום מטורף עם מבט עייף ומעונה בעיניים. הגענו לקניון (קניון?! יותר בניין עם אוסף חנויות שאף אחד לא נכנס אליהן) שבו יש את משרד הפנים והלכנו לעשות לו תמונת פספורט. ושוב הופתעתי מ-כמה שהוא בן... התמונה הראשונה שצילמו אותו - הוא לקח.. אני זוכרת שגם אני וגם אנה עשינו 3 תמונות כל אחת והתלבטנו איזה חצי שעה מה לקחת...

עלינו במעלית מפוצצת בטירוף (למה? למה דוסיות מתעקשות להיכנס למעלית עם תינוק בעגלה?? תוציאו את התינוק, תעיפו את העגלה, תיהיו נחמדות!!) והגענו לתור ממש ארוך (התור ה"מהיר" כמו שמכנים אותו אי שם במשרד הפנים...). היינו מס' 261 וכשנכנסנו המס' היה 241 בערך. אז חיכינו, חיכינו וחיכינו עוד קצת. הסתכלנו על המס' וזה היה 244... מאותו רגע כבר התייאשנו והתחלנו להסתכל על האנשים שנכנסים.. היו הרבה פוסטמות, אחת מאופרת קצת יותר מידי, אחת עם ורוד ומבט של "איפה אני ואיך הגעתי לכאן" בעיניים ועוד רבים וטובים. פתאום גם נכנסה איזה מישהי ששנינו מכירים (לא נזכיר את שמה שמא תגיע לכאן לפתע ותדע מה אנחנו חושבים עליה..). ברגע שקלטנו אותה פרצנו שנינו בצחוק מטורף ואז אוגי אמר שאם מישהו היה עוקב אחרינו, זה בטח היה נראה לו ממש מוזר שהתחלנו לצחוק בדיוק באותה שניה בלי לדבר אפילו.. אבל מי צריך דיבורים כשיש את אוגי? =)

בסופו של דבר הגיע תורנו והאישה שקיבלה אותנו הייתה מאוד חסרת סבלנות.. (אהם, זונה, אהם) ואז, להפתעתי הרבה, היא אמרה ללכת למודיעין ולקחת את התעודת זהות... ואני חשבתי שאני אקבל אותה עוד שבועיים בדואר או משהו (וואי, אני חייבת להפסיק להקשיב לאמא שלי)...

לפני שקיבלנו את התעודות זהות החלטנו שאם נקבל אותן היום, ניסע לת"א ונחורר את גופנו, אבל לא ציפיתי שזה באמת יקרה... אבל זה קרה, אז נסענו!

אז (כמעט ולא) הגענו לסנטר והלכנו למקדונלדס. זה היה הרגע שהתחילו החיפושים. ניסינו להיזכר איך הגענו פעם שעברה לשם ולעשות בדיוק את אותה הדרך. בסופו של דבר הגענו, אכלנו (טוב, אני לא ממש אכלתי..) והתחלנו ללכת לכיוון מה שנראה לנו כמו המקום שעושים פירסינגים.. אוי כמה שטעינו! שעה הסתובבנו שם וניסינו להבין במה אנחנו טועים ואיך לא מצאנו את המקום הזה עדיין... אז החלטתי שאנחנו צריכים לחזור למקדונלדס ולנסות שוב לחזור על עקבותינו מהפעם שעברה.. הלכנו עד שהגענו לקולנוע (כאן כבר הייתי בטוחה שעברנו פעם) ובסוף ראינו את המקום הזה קומה מתחתינו (באלכסון). חשבנו על אסטרטגיה של איך להגיע לשם מהנקודה שבה היינו ואחרי איזה 5 דקות הגענו. תוך שתי שניות בערך אוגי יצא עם עגיל בגבה ואני נשארתי לחשוב עוד חצי שעה בערך אם לעשות פירסינג (בלמעלה של האוזן).. חשבתי וחשבתי.. דיברתי עם הפירסר שהיה מלא במשפטים מעודדים: "זה כואב, אבל לא נורא", "זה יכאב בערך חודש. אבל אולי זה יכאב קצת פחות". בכל אופן ממש גרם לי לרצות את החור המזורגג הזה... בסופו של דבר החלטתי לעשות ונכנסנו לחדר. ואגב, התמונות של האנשים עם ההרחבות בשפה ודברים גועליים אחרים שעושים בשבטים נידחים בדרום אפריקה ממש מאיימים!

התחלנו לדבר ואמרתי לו שכמו שהוא רואה, יש לי בעיה עם החלטות.. אז הוא אמר: "קודם עושים, אח"כ מחליטים".. מעודד... ואז הוא שאל איך קוראים לי ואחרי ששמע את השם הרוסי שלי עברנו כמובן לשפת האם... בסופו של דבר הוא חורר אותי וזה בכלל כאב פחות מעגיל רגיל.. מוזר. וגם הכאב עבר (טפו טפו טפו שלא יחזור גם) אחרי כמה שעות. ואז הוא אמר עוד משפט נחמד, כהרגלו: "תיהיה לך אינפציה 3-4 חודשים. זה טבעי" תודה.

אמא קיבלה את זה בהבנה: "אני לא יכולה להגיד שאני מאושרת"

"טוב שלפחות אחת מאיתנו מאושרת.."

"לא, זה לא כזה טוב.." תודה גם לך אמא, על התמיכה וההבנה.. וגם אחרי שהיא ראתה את העגיל, היא תקעה בי מבט שונא.. נחמד מצידה... =/

היום גיליתי שאנחנו עוברים בטוח.. מצאנו קונה לדירה שלנו וסגרנו על הדירה ההיא שרצינו והכל סבבה.. רק מה, אנחנו נעבור בדצמבר בערך.. זה די באסה כשחושבים על זה.. אם הייתי עוברת יותר קרוב לתחילת השנה, הייתי נמנעת יותר מלראות מישהו שגר לידי ואני לא אוהבת במיוחד (בלשון המעטה), אבל ככה אני אראה אותו כל פעם שנרד מהאוטובוס ונלך חזרה הביתה.. אוף, אוף, אוף! גרררר. טוב, לפחות מצאנו קונה.

always look on the bright side of life

(tu tu, tu tu, tu tu tu tu tu tu)

always look on the bright side of death

(tu tu, tu tu, tu tu tu tu tu tu)

just before you draw your terminal breath

הנה חלק ממה שהיה כתוב בפרופיל:

מעגלי הרס ובנייה, כושר הישרדות והתחדשות, מיניות, כסף, עומק פסיכולוגי, כושר רפואי טיפולי ונפשי והרבה שקט וסודות יש בעקרבים – פשוט "תיקים באפילה". בכל עקרב מקופל סוכן C.I.A. איש משטרה או שב"כ. החברה האלה נמצאים רוב הזמן בחקירה ולא מקבלים דברים כמובן מאליו. יש משהו כפייתי בעקרבים, חשדני ונקמני שלא נותן הרבה קרדיט לטבע האדם. העקרב חש נבגד ומרומה, עובר השפלות ומתרומם מן ההריסות כעוף החול. (בלה בלה בלה..) ישנה משיכה לטיפוסים מסובכים למרות שהעקרב עקשן ולא גמיש בזוגיות. הוא מרגיש קורבן ביחסים, רכושני וקנאי.

והרוב נכון... מוזר. אולי אני אעבוד בשב"כ..?