כן כן...
אחשוף את האני אמיתי שמאחורי הפוסטים והכינוי בשביל דבר אחד: חשיפה.
אני חולמת להיות עיתונאית, זה לא חדש למי שמכיר אותי, זה חלום מגיל מאוד צעיר שמלווה אותי לאורך כל התבגרותי.
לאחרונה התחלתי ללמוד, תקשורת, כמה מפתיע, והשתחלתי לי כעיתונאית מתחילה לאיזה פורטל נוער סורר באינטרנט.
אני לא יכולה לפרסם פה בבלוג קישורים לכתבות שלי - זה יחשוף אותי.
כ"כ הרבה אנשים משתמשים בבלוג כפלטפורמה להתקדמות בחייהם העיתונאיים - למה לא אני?
הרי אין מקום טוב מזה להציג את יכולת הביטוי שלי... להאמין שלאנשים אכפת מה דעתי בהקשרים מסוימים ועל הדרך
לחשוף את הקרביים והפצעים שלי לכל עבר, כמו בריאליטי טוב - צריך קצת דם בשביל רייטינג, לא?
רבים/רבות וטובים/ות לפני עשו זאת - השיא היה ב"מחוברות" העלק "דוקו-ריאליטי" המציצני שגרף רייטינג שמימי בשביל
שכמה אנשים יראו את חנה מזריקה עם החברים ואת זרובבלה וחבר שלה דופקים סצנת פורנו מול המצלמה.
או שאני אתחיל לשים תמונות של בבלוג, ממש כמו מימס, בחזיה ותחתונים, אראה לכולם את הקעקועים שלי והצלקות
מגיל 16 שהייתי חותכת את עצמי - זה הרי לא לטובת הרייטינג בכלל - זה נטו בשביל האמיתיות...
רגע.... משהו נראה לי פה מוזר... אולי אני לא אחשוף את עצמי בעצם?
כי אם אני אחשוף - כל החרא שלי ילווה אותי כל החיים, אני לעולם לא אוכל לבנות את עמי על טהרת הכתיבה שלי
נטו - תמיד ירדפו אותי השדים של הבעיות שלי עם עצמי.
ואם עליהם אני אפסיק לכתוב בבלוג - אז למה להחזיק בלוג בעצם?
ממתי הבלוגים הפסיקו להיות היומנים האישיים שלנו והתחילו להיות החצר האחורית של בית הספר, איפה שהפריקים
יושבים עם הסטלנים ועסוקים בלהפיץ פוזה?
אני לא רואה בבלוג פלטפורמה לקפיצה - לא חושבת שלחשוף את הקרביים שלי לעולם יבנה לי קריירה של עיתונאית.
אני רואה בלוגים, זרובבלה נניח או מימס - מסתכלת עליהם בחצי קנאה חצי סלידה - קינאה, כי הן צלחו את תקרת האנונימיות
ובונות לעצמן ישות עיתונאית/דעתנית על טהרת יכולת הביטוי שלהן. סלידה - כי זרובבלה הייתה צריכה לספר לכל העולם על
הזיונים והשטויות שהיא עשתה ולמרוח עצמה בעוף, מימס חשפה את החתכים שלה והפגיעות שלה לכל והפכה כישרון כתיבה
אדיר לריאליטי מציצני נטו (על סלידתי מבנות שכותבות על החתכים שלהן כבר כתבתי
פה).
מצד אחד הן בנו לעצמן תדמית על בסיס הכתיבה שלהן, מצד שני אני תוהה: אם הבלוגים שלהן לא היו מלאים בכ"כ הרבה שפיכת
קרביים ונבירה בפצעים האישיים אל מול כולם - האם הן עדיין היו כ"כ מצליחות?
אני לא, לא מוכנה - לא רוצה לנבור בקרביים שלי לטובת ההצלחה, לא רוצה לחשוף את חיי האישיים אל כל בכדי להצליח להבריג
את עצמי למקום זה או אחר.
רוצה להתקדם בזכות עצמי: יכולות הביטוי והכתיבה שלי, לא בזכות צלקת זו או אחרת שאני נושאת עמי.
אני אשאר אנונימית ברשותכם,
הבלוג שלי - הוא המקום לעשות את זה...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
