Fool enough to almost be it, And cool enough to not quite see it, And old enough to always feel this
|
| 10/2009
פגיעה עצמית
ישבתי היום עם סיגריה מול השקיעה ונזכרתי בתקופות אחרות בחיי.
בהן הפיתרון היה רק במקום אחד: בסכין.
הייתי מסתובבת עם רייזור קטן בארנק או בכיס, ובכל זמן שהייתי מרגישה את הצורך, הייתי שולפת.
חתכים צפופים, נקודתיים ומסודרים אם זה נבע מדיכאון,
חתכים מבולגנים, גדולים, פרוסים-אם נבע מעצבים או סערה.
כחותכת, הקפדתי להסתיר את הפצעים שלי, רציתי להימנע מצומת לב מיותרת,
מה גם, שמבחינתי, פעולת הפגיעה העצמית היא כ"כ אישית ואינטימית-אין בה מקום לאף אחד אחר.
המחשבות הללו נבעו בעקבות הלוג מסויים שנתקלתי בו, ובו בחורה ממש מתעדת את פצעיה.
היא מפרסמת תמונות שלהם, הולכת בבגדים קצרצרים, זועקת:
"אני חותכת, תראו תראו!!!"
זה הכאיב לי, לא כי זו קריאה לעזרה, קריאה לעזרה דרך פגיעה עצמית באה על דרך השלילה:
אנשים רואים חתכים, שואלים ואתה מקחיש.
זו הוזלה של הנס שלי, של הפורקן שלי - משהו כ"כ אינטימי ובעל משמעות, הופך לשלט חוצות,
לסמל סטאטוס.
זה נשמע לרגע שאני מדברת על פגיעה עצמית בהערצה.
אני לא.
אבל אני מאוד מחוברת לפגיעה שלי - היא חלק משמעותי בחיי.
אמא שלי שאלה אותי איזה יום, כשהיא הסתכלה על הצלקות שלי אם לא חבל, אל לא הייתי משנה את זה
אם הייתי חוזרת.
אמרתי שלא.
כל צלקת היא סיפור, כל חתך הוא כאב, כל סימן על גופי מסמן חוויה נפשית כלשהי, ובעקבותיה, ימים שלמים
של הסתרה - חיים שלמים בסוד.
8 שנים פגעתי בעצמי, עד בסיס כמעט יומי.
פעם אחרונה שחתכתי הייתה במרץ 2007.
שנתיים וחצי שהסכין לא התקרבה לעורי.
לא שלא רציתי - אבל לא עשיתי.
לפעמים אני תוהה אם באמת הבראתי,
אם לא יבוא איזה יום והסכין תחזור לרקד על העור.
בינתיים אני בסדר.
אני מרגישה שלא הצלחתי להעביר כמו שצריך את ההרגשה שלי מאותן בנות שמחצינות את הפגיעה.
זה לא זלזול, לא סלידה, לא התנשאות על ה"פריקיות צומי" האלה,
הרגשתי פגיעה, פגעו לי בחלק חשוב ביותר בחיי...
בינתיים אני לא חותכת, ואם כן יבוא היום,
מקסימום נעשה עוד קעקוע כדי לכסות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
