אפילו שלא חשבתי שאני אכתוב פה שוב אי פעם בחיים.. נראה לי שהפעם יצאה לי איזה ספרות קטנה.
כבר סיימתי להיות כזאת, הטינאייג' הדיכאונית הטיפוסית.. כבר עברתי "הכול" כביכול- אם אפשר לתמצת את הכול בכל הדברים הפחות סימפטיים ובכמה דברים סימפטיים שנעלמו כנראה לתמיד.. אבל מה לעשות, אפשר להוציא את רותם מהדיכאון אבל אי אפשר להוציא את הדיכאון מהרותם. נראה לי. שטויות, עוד כמה חודשים אני אהיה כמו חדשה, אה? ממש חדשה, עם בערך חצי מהתוכן של עכשיו. יהיה בסדר (דוגלים בגישה כי זה כל מה שיש).
אז אני בינתיים אמשיך להתבחבש פה בדיכאון החדש-ישן שלי, ואתם תיהנו לכם מאיזו ספרות זולה...
עינוי סיני
דקירות בכל הגוף.
ברגליים ובבטן, ובמקום של הנשמה.
לא מפסיקות לרגע, רק מתווסף עוד רע.
ואי אפשר לצפות מאיפה היא תבוא- הדקירה.
כששוכחים וזה עובר ואז עוד רגע ואז שוב רע,
ואז היא שוב מגיעה מסביב, היא ארבה, הדקירה.
אז ברור שזה רק כאב ולא עוד שום דבר אחר, כאב,
אבל זה עובד, זה פועל, זה מספיק הורס את הבסיס בלב.
אז אם קצת רע ומשהו לא ידוע- הנה זה ידוע בעצם מראש,
מה שיבוא עוד מעט זה דקירה מלווה בכאב שאת הכול יכבוש.
זה תהליך, זה ממשיך, זה לא נגמר ולא רואים פה סוף, אפילו עכשיו,
זה עינוי וסבל ואין כבר ממה לחשוש, כי זה ברור- ככה זה להיות מאוהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-.-Creep-.-