but I'm a creep...I don't belong here

פתאום נהייתי חולה נורא, תוך לילה או שניים. הראש מתפוצץ ואני מצוננת ודומעת, אז ירדתי להתכרבל בסלון ולראות איזה שטות בטלוויזיה שתעביר לי את הזמן.

הם דיברו על זה שאנשים אלופים בלהגדיר כאב ויכולים לדקדק עד הפרט הכי קטן כשהם מתארים מה לא טוב להם, אבל מהאושר- מהאושר הם פוחדים.

אני חושבת שאני מאוד יכולה להבין את זה. להתבחבחש בכאב זה הרבה יותר קל מאשר לקבל אושר, כי אתה יודע שעוד רגע או שניים או לא ברור כמה- זה ייגמר.

אני מקבלת הוכחות פעם אחרי פעם לזה שהאושר צריך להפחיד אותי ולהרתיע אותי, ואני לא סתם מטומטמת שאני כל פעם מנסה לחסום אותו. כי כשלא מנסים לחסום אותו, הוא מחלחל לתוך הכול, הוא ממלא כל פינה ריקה או חשוכה בחיים וגורם לאדם להתעלות לרמות שהוא לא מדמיין. ואז, כשמשהו משתבש, פתאום, מסיבות שלא קשורות לאדם עצמו, שלא הוא הגורם להם ולא הוא גם זה שיכול לשנותם, פתאום הכול נעלם. האושר לאט לאט נסוג, פינה אחרי פינה ננטשת, והחושך חוזר בחלקים. אז, כשהתהליך הזה מתחיל, זה שוב סוחף פנימה ואין מה לעשות- כמה מילים שאדם יגיד לעצמו או כמה ניסיונות של הסביבה לתפוס אותו ולעצור את הדבר הנורא הזה, שומדבר לא ישנה. השקיעה מגיעה אחרי כל זריחה, לא?

ואז נזכרתי שהיצור הדוחה הזה יושב על הספה מולי ומתעקש להעיק עליי בנוכחתו למרות שיש לו טלוויזיה בחדר ולמרות שהוא ממש לא מתענין בשיחות נפש עם יורם יובל או איך שלא קוראים לו.

"מה קרה? זרקו אותך אז את מוציאה את זה עלינו?"

משפט מפתח. זה חוזר כל יום יומיים, כל פעם הוא חייב לשלוף, כי הוא נשאר עירום לגמרי עם כל הטיפשות שלו ואז הוא חייב איזה תוכנית מגירה.

"את לבד כי את אפס, כי את טיפשה."

לא אני לא, ואני יודעת שזה לא בגלל זה, אבל אני לא מסוגלת לענות לו. אני לא מסוגלת להגיד לו שאני לא לבד, כי אני די לבד, אחרי שסילקתי מהחיים שלי את כל החברים לעת מצוא, את כל אלה שהיו חברים שלי כשהיה להם נוח אבל לא כשהיה צריך. סילקתי אותם כי רציתי את האמת- ואמת קיבלתי, זאת האמת, אתה כמעט לגמרי לבד. עם השנים מעגל המכרים שלך גדל ומעגל החברים שלך קטן, וככה זה תמיד. אני גם לא מסוגלת להגיד לו שזה לא בגללי, שזה נסיבות שאני לא אשמה בהם, ושאני שווה משהו, ושאני לא טיפשה. אולי אני כן, בעצם, הרי האושר מתעתע בי פעם אחרי פעם ואני לא באמת לומדת משהו. אני רק מסוגלת לענות לו שהוא אפס הרבה יותר או משהו, אבל זה לא באמת עוזר לי...

אין לי מושג למה אני כותבת פה. אני חושבת שאני צריכה שתהיה לי את האופציה לחזור אחורה ולקרוא הכול, ואני עושה את זה מדי פעם.

אולי ככה מתישהו, באיזשהו שלב מאוד מאוחר של החיים, אני אלמד סופסוף ללמוד מטעויות עבר.

אולי לא, ואולי זו סתם תרפיה מפגרת, אבל זו התרפיה שלי..