פוו איזה יום..
אחרי הכול, למרות הכול, עם הכול.. יש לי הרבה טוב בחיים.
יש לי אימא שלמרות שהיא לא יציבה כאבן ורגועה כמו הים, היא שלי והיא תמיד תאהב ותשקיע ככל שתוכל, ועד עכשיו- היא עושה את זה הכי טוב בעולם. קנינו כל כך הרבה בגדים, ואמרתי לעצמי "יא כוסית, זה ממש מספיק, את סתם מתנהגת כמו נקבה עכשיו", ואז נזכרתי שבעצם אני נקבה והחלטתי שהגיע הזמן להפסיק לשחק כדורגל ולהתחבר רק אל בנים כל הזמן.. הגיע הזמן להתבגר, נראה לי. טוב, בגדים חדשים לא יכולים להזיק לתהליך ההתבגרות שלי, נכון? :) אין הרגשה יותר טובה מאשר למדוד בגדים ושהם לא ילחצו ויציקו ויעיקו על המשקל העודף הקטן הזה שיושב בדיוק במקומות הכי מעצבנים. אין גאה ממני על זה שלמרות הכול לא נפלתי עמוק מדי, אני מצליחה להתמודד עם העצב וההתאבלות עליי ועליו בלי לחזור לעשן או לאכול כמו פרה או להתנחם בכל מיני מקורות רעים אחרים. אני יודעת שלא אפול. רק האלכוהול, בלי האלכוהול הרי זה לא יילך.. הלילות לא ייגמרו לעולם, אני לא אפסיק לשמוע את הצעדים שלו מעליי ולהתחרפן.. ואחרי כמה כוסות, אני אהיה שלווה יותר ולא אשים לב. גם זה יהיה רק זמני, אני בטוחה.
ויש את מה שנשאר מהחבורה הגדולה שהייתה "החברות שלי", והאמת- נשאר רק הכי טוב. אין עליהן, פשוט אין. הצלחתי לשכוח ולדחוק הצידה את כל הכאב והכעס שיש לי, ורק להתמקד בלהיות איתן- בלהנות מכל דקה איתן, כי הן החברות שלי, ורק איתן אני יכולה באמת להינות אפילו כשרע לי ומגעיל לי בפנים. הן מסלקות את כל הרע בחיוך אחד, ולי חוזר הצבע ללחיים והחשק לחיות. אחרי שכבר הספקתי לעכל את זה שלא יהיה לי את זה יותר, את הכייף הזה, גיליתי שזה בדיוק אותו כייף ואפילו הרבה יותר כייף כשזה בהרכב חסר. גיליתי אותן מחדש.
הצטערתי לשמוע שפגעתי בשאר, שזאתי בכתה וזאתי חסרה אותי, אבל אני יודעת שזה לא משמעותי, כי הקשרים האלה כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. הן לא יוכלו להקדיש את עצמן לי כמו שאני הקדשתי את עצמי להן כל כך הרבה זמן. הן יותר מדי מוקדשות זו לזו מכדי לפנות מקום בשבילי. טלטלה כזאת לא יכולה לעבור וזהו. אהבתי אולי לא השתנתה אבל בתוך תוכי, במקום הזה של ההיגיון, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון כשלקחתי צעד אחורה. או אפילו חמישים. אחרת לא הייתי מצליחה להשיג את רוב הדברים שהשגתי בתקופה האחרונה, דברים שאני יכולה לזקוף לזכות עצמי ורק לזכות עצמי. התמלאתי מחדש בציפייה הזאת לעתיד, בהיי הזה שרק חברים שלך יכולים לגרום לו.. אני רוצה כבר שיעבור זמן, שאני אסתדר שוב ואשמח שוב ואחזור אליהן בפעם הבאה הרבה יותר מרוצה ומלאה.
אני מרגישה להתחיל את הכאב מתשכך, והלוואי שזה ימשיך. אפילו כשאני אראה אותו וזה יצרוב לי בפנים, אני מקווה שזה יצרוב קצת פחות בפעם הבאה. ועוד פחות בפעם שאחריה. עד שזה ייעלם.. כי הוא כנראה לא יחזור ואני אצטרך ללמוד להשלים עם זה מתישהו, אז אולי באמת הגיע הזמן שלי.
הווו זהו. עוד יומיים אני חוזרת לירושלים ויהיה בסדר [נכון שיהיה בסדר?].
:]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-.-Creep-.-