במורד הגרון מתחלקת מועקה
"לא מספיק טוב", היא צועקת
"אני לא מספיק טובה"
וזה כואב, זה מפריע לתנועה
זה בא והולך, מתרחק ומסתובב, ואפילו שהצלחתי להתחזק קצת ולתחזק את הגישות שלי ואת המקלטים שלי- מתגנבת לה איזו מועקה אל תוך ההרגשה הפנימית שלי שאני אהיה בסדר.
כל הנוסטלגיות בעולם וכל האהבה שירעיפו עליי עכשיו לא יצליחו לסלק את המועקה הקטנה והמעצבנת הזאת, נכון?
אבל אני בכל זאת אהיה בסדר, בטוח. ככה כולם אומרים. אני אתנתק בסוף מהנחיתות הזאת, אני אצליח בסוף להבין את היתרונות שלי ולהעריך אותם גם בלי שיהיה את האדם הזה שידגיש לי אותם כל הזמן. אם אני באמת אהיה בסדר, זה יהיה הבסדר הכי מוערך שיהיה לי- כי הוא יהיה לגמרי שלי ובזכותי. כמובן, עם תמיכה ורשת ביטחון, אבל עדיין שלי. אני רוצה להגיע לחוזק הזה, לעמוד מולו ולדעת שאני שווה משהו אפילו שהוא כבר לא חושב ככה.
"יהיה בסדר".
ממשיכה לדגול בגישה.
וזה כבר לא כל מה שיש- יש אפילו קצת יותר מזה.
ואני כל כך רוצה לישון כבר, בכל החופש הזה ישנתי איזה 25 שעות במצטבר נראה לי.. (טוב, אני מגזימה, אבל לא הרבה יותר).
אני לא מבינה למה אני לא יכולה לקחת כדורי שינה רק לתקופה קצרה. אנשים עושים את זה, בטח..
או שאני פשוט אקנה חדר חדש ואולי זה יפתור את הבעיה. או אולי אפילו רק מיטה חדשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-.-Creep-.-