but I'm a creep...I don't belong here

פתאום קלטתי שאני מרגישה כמו בסרטים האלה, הדרמות, שפתאום החיים מתהפכים לגמרי.

שפתאום יש ספינים מטורפים כאלה, שזה מת, וזה מפוטר, והכסף נגמר, והיחסים מתערערים.

הורדתי מעצמי את הקמע ליום אחד אז התפכחתי בבת אחת- כלום כבר לא יחזור להיות כמו פעם.

עם אחי היקר הגענו לנקודת האל חזור. הנקודה הזאת שבה אתה מסתכל ויש לך צמרמורת של דחייה.

אבא המסכן שלי חסר אונים מול השוק המכוער והמושחת שהוא לא יכול לסבול יותר, מול הרצון להיות עצמאי.

אפילו האוטו כבר נעלם וזה היה הסימן האחרון מבחינתי לחיי המותרות, לידיעה שתמיד יש כסף לסמוך עליו.

פתאום אני מתחילה אפילו קצת לפחד, הפנימייה לא הייתה מספיק נדיבה עם המלגה שלי השנה..

מה יקרה אם הכסף לא יספיק והאשמה תכריע אותי?

אימא המסכנה שלי מאבדת מיום ליום את היציבות הקטנה שעוד נשארה לה. ואני לא מאשימה אותה.

אז אחרי ריב גדול, ממש כמו פעם, עם צעקות ואלימות ודמעות והכול, אני טורקת אחריי את הדלת ונזכרת.

אני בתוך החדר שלי, ואני נזכרת איך לפני שנה הייתי מחטטת, הופכת הכול, מחפשת. בלי לדעת מה.

הייתי מחפשת כל דבר שייפגע בי, שישאיר צלקת, שיהרוס מספיק. שיראו, שיאשימו את עצמם.

והיום, אני נכנסת לחדר ומחפשת את הפנים שלו בזיכרון שלי. אסור לי לפגוע בעצמי. אני רוצה להיות עצמי כשהוא יחזור.

מזל שיש עוד על מה להישען, אה?

בחיים לא חשבתי שאני אאמין עד כדי כך בקטע של "מזל שיש אהבה". רק שלא תתפרק.

אם יש אלוהים, אז היי, אני יודעת שלא היינו משהו-משהו עד עכשיו. אבל באמת שמספיק.

עשית צחוק מספיק מהמשפחה העלובה הזאת. וממני, העלובה עוד יותר.

כל התכנונים שלי נפלו למים [כן, אילת היה כישלון. כן, הכסף שהזעתי עליו טבע בדיכאון. וכן, הבנות כועסות. בצדק.].

כל הבטוח, הקיים כדי להישאר, הידוע והמוכר- הכול התהפך.

עכשיו נשאר לי רק אותי, ואותו ועוד כמה קשרים ודברים טובים ספונטניים שבטח לא צפיתי מראש.

משחק [נראה לי]