כל כך הרבה אנשים נראים ונשמעים כל כך לבד. מרגיש לי כאילו העולם הזה נחצה לאנשים שיתנו את לבם ויסתכנו ואנשים שלא, או שכבר נתנו ונשברו. אנשים שהאמנתי כבר שהם עברו לצד השני, שהצליחו לשבור את המחסום הזה, לפרוץ ולעבור אותו... אך בסוף מסתבר שלא. לפעמים נראה לי שהכל אותו דבר. אם זה בעצמי ואם באחרים. ולעיתים, כמו היום, אני רוצה להאמין ולהרגיש שעברתי חלק, שאני לא אותה אחת וזו לא סתם הדחקה.

עד שאני הישנה תחזור.

מצחיק אותי להרגיש לבד לפעמים. לדעת שיש אנשים, מספיק אנשים, שישמחו לשמוע אותי, לתת כתף... ואני דוחה את כולם, גם את הרגש.

הגעתי לאנטיפתיות פיזית שוב. לא יכולה להתקרב. כל שבוע חולמת על איזה ידיד רחוק שהיה ואינו, או ישנו אבל במרחק-מה.

ולפעמים זה מציק ולפעמים לא אכפת. רוב הזמן פשוט אין לי כח.

מנסה להיות ממוקדת. לימודים-לימודים-לימודים-עבודה-עבודה ... ההרשמה החלה ועוד מעט יהיו המבחנים. לחץ.

-

"ויש לך כח של צבא שלם, אך את נגד כולם"

שבוע וחודש טובים שיהיו...

*די*