הזמן נוזל לי ואני לא יודעת איך לתפוס אותו ולהחזיק שישאר קצת

או לפחות להמתיק אותו

פשוט לא יודעת.

מחשבות של שחרור ולימודים ועבודה

ואני כל כך לא יודעת שזה כואב,

רק בזה אני מתעסקת... מה לעזאזל אעשה??

ולכל אחד יש החלטה גמורה משלו,

אחד אומר שאלמד אדריכלות,

אחר אומר שאלמד פסיכולוגיה

ועוד ועוד ועוד...

זה כל כך מפחיד להחליט מה,

מרגיש כאילו ההחלטה הזו, מה שאבחר,

ישנה הכל.

כל מה שאני רוצה זה שאם אקום בעוד 10 שנים

ואלך לעבודה

זו תהיה עבודה שתספק אותי,

שאני אוהב ואהנה ממנה

עבודה שתעשה לי טוב

ואמא אומרת שאני מפונקת.

-

היום גיליתי שאני נוסעת למקום ההוא, של הקורס והטירונות.

הייתי במטבח ודיברתי עם נמרוד שסיפר לי,

חיפשתי למי לספר ופשוט לא היה מי

אז פשוט הרגשתי את החיוך מבפנים ואת הלב גדל.

מרגש.

היום אבא נסע למיון,

לא רציתי לספר, לא רציתי לכתוב, כי זו אני

אבל אבא במיון עכשיו

ואמא אומרת שהוא בסדר, שעשו לו זריקה

והוא בסדר.

אבל אם אבא במיון זה לא טוב.

אבא שלי חזק. הוא לא אומר שכואב

אלא אם כן זה ממש...

אח שלי הסיע אותו, בלי להגיד לאף אחד.

כואב.

-

עכשיו שאייל עזב אני מרגישה קצת אבודה

עוצרת במקום.

אולי בכל זאת היתה התקדמות...

-

-

-

אני אבודה מבחינת חברים כרגע

מרגישה שאני לא שם בשביל אף אחד

ואף אחד לא בשבילי

אחרי הריב עם בל אני לא יכולה לחשוב עליה בתור חברה

לא יכולה לספר לה כלום אחרי מה שהיא אמרה

ואיכשהו עם כל החוסר סבלנות שלי,

אני מתעצבנת מכל שטות שלה

ולבל יש הרבה שטויות.

ככה גם עם בולי, לא רבים, אבל גם לא ממש מדברים.

על שלומי ומריה אני אפילו לא מדברת...

היחידה שעוד איכשהו נשארה זו תמי.

וגם איתה זה לא מרגיש..

קצת קשה לנשום בזמן האחרון

ודווקא עכשיו אני מנסה להחזיק את עצמי למעלה

לקחת אוויר ולחזור...