בכיתי (אני בוכה) כמו שלא בכיתי כבר הרבה זמן...

צריכה לדבר עם מישהו ששונא אותי, או ממש ממש לא מעריך אותי כדי לא להרגיש לבד.

דיברתי היום עם המורה שלי... ניסיתי לקבל כיוון עם כל הבלבלות של הזמן האחרון,

וכל מה שקרה זה הבכי הזה.

אדם שאני מעריכה מאוד, שעשה יותר משאני חולמת לעשות בתחום, ישב מולי כולו מעריך אותי,

כולו מחמאות... אמר, תכלס, את כל מה שאני אמורה לרצות לשמוע...

ושוב, אני חוזרת הביתה ומתאמצת להגיע הביתה ולא לבכות בחוץ.

אני פשוט מפגרת. מטומטמת שלא מבינה... אני לא יודעת כבר...

לא יודעת למה להפיל על עצמי מקצוע שיתן לי חיים כל כך קשים אם אני לא בטוחה,

לא רואה מה שכולם רואים (או רואה משהו שאחרים לא) שגורם להם להאמין בי כל כך.

המורה שלי ישב מולי והיה כל כך כן איתי שזה עשה לו את ההרגשה הזו בגרון,

שהוא נתקע מהתרגשות... ואני עדיין לא מבינה.