אתחיל עם ציטוטים, לפני שאשכח, ואז אעדכן (סוף סוף!)

"אם מישהו רוצה לדעת איך לעשות תיק עבודות שיסתכל על החלק של די"

-"רוב הקורס היה להרגיש מאותגרת ואז להכנס לתסכול"

-"מצויין, אז אולי באמת תהיי אדריכלית"

"אני לא מצליחה להסגר על עצמי שזה מה שאני צריכה ללמוד"

-"את הולכת ללמוד אדריכלות ואת תהיי אדריכלית ותהיי מתוסכלת הרבה כל הזמן ויהיה קשה, כמו שאת אוהבת והכל יהיה טוב. אני החלטתי בשבילך."

"את חייבת לבוא לבקר, בניתי את הבית בשתי הידיים"

"ביי, מתוקה"

-

ועכשיו, הסבר...

היום היתה הביקורת עבודות במכינה, בשבועיים האחרונים הרסתי את עצמי, שברתי את כל הלו"ז ועזבתי את העבודה, הכל כדי לשפץ, לשפר ולעשות מחדש כמה שיותר עבודות כמה שיותר טוב...

היום, שעתיים וחצי לפני תחילת השעור (שגם ככה לא ממש, או ממש לא, מתחיל בזמן) יצאתי מהבית לכיוון המכינה... כשעתיים ישבתי שם ותליתי והורדתי עבודות, כאחוזת טירוף (ועם הפרפקציוניזם המוגזם שלי, זה אפילו הגיוני)... שעות ישבתי ופחדתי וחיכיתי לשמוע את הביקורת, והכל, כל דקה, היתה שווה.

למה? תסתכלו על התגובות מלמעלה! זה מה שהמנחה (היותר מפחיד, זה שהרבה פחות הרגשתי שהתחברתי אליו) אמר ! ! !

בקיצור, תקופה ארוכה של תסכול ומחסור עצום בבטחון עצמי תמה (או שמה רק החלה?!... יש מצב, תלוי איך מסתכלים על זה).

אני מרגישה כאילו סלע בגודל העולם נפל לי מהלב, ואחרי הרבה הרבה הרבה זמן יצאתי מהמכינה בלי לבכות בדרך.

ולשם שינוי אני אפילו מרגישה שעשיתי! :) (ככה שאני לא חושבת שהוא טועה, רק שאני צריכה לעבוד עוד, אבל בכייף, בלי כח ועצבים).

מה חוץ מזה?

דיברתי עם לאון. סוף סוף, אחרי ששלחתי לו הודעה עצבנית הוא התקשר... אנחנו דיי בסדר (אני כועסת עדיין והוא יודע את זה אבל היום אחרי המכינה יצאנו ושתינו ועישנו נרגילה ודיברנו כרגיל... אני פשוט עוקצת מדיי פעם כי זה היה משהו שאני לא יכולה לסלוח עליו כל כך מהר...)

עוד חוץ מזה?

מחר הולכים לסדר את הויזה,

מחרתיים נוסעים לאילת (!FUN),

יום אחרי כן דידי משתחררת,

שבוע הבא אולי מילואים

המממ... ועוד מעט סין-תאילנד לפנייים ! ^_^

אני צריכה לישון >_<

סוף סוף לישון בלי לחלום על שעורי בית/מכינה/לאון...

אני מפחדת להגיד אבל אני מרגישה תקופה טובה כזאת בפתח...

למען האמת היא כבר החלה ודיי פיספסתי את ההתחלה אז הגיע הזמן לפתוח את העיניים.

והפעם אני רוצה לשמור את זה, כי זה הכל בידיים שלי :)

(ואתמול, כשדיברתי עם טל והיא אמרה שמגיע לי טוב יותר ממנו, אפילו קצת האמנתי במקום כלשהו)

בכלל מלהזכר בשנה שעברה, איך שהייתי הולכת לאייל וכמה בכיתי וכמה כאב לי,

להזכר בההוא שהתאבד ומה חשבתי באותה תקופה... אני במקומות כל כך שונים עכשיו.

טוב, די לחפירות. לילה טוב.

3> (היום אני אוהבת את העולם)

נכתב אתמול ב-02:16 בלילה.

התעוררתי אל היום בשעה סבירה ביותר, הסתובבתי בחוסר מעש וראיתי סרט עד אזור השעה 11 שכולם עזבו. כשנגמר הסרט עשיתי כביסה (המכונה מקולקלת) והחלטתי שיש לעשות משהו מיוחד, לא בכל יום אני לבד. אחרי מחשבות על השעור מחר החלטתי לצייר :) שניה אחרי כן החלטתי שהציור יהיה ללאון, כי יש לו יומולדת בקרוב.

ככה, בשמיעת black של pearl jam שוב ושוב, ישבתי וציירתי ללאון עד לשעה 18:00 בערך (כולל הפסקה של לאכול וגיחות סוליטר-עכביש קלות)... התגעגעתי לטירוף הזה. ממש ממש.

בערב לאון הזמין אותי אליו לסרט עם עוד כמה חברים (קצינים, קצת מוזר) ואחרי שנכנסתי לסרטים החלטתי לסוע אליו, ולדבר עם שלומי אותו גם הייתי אמורה לראות. היה נחמט אצל לאון, פעם ראשונה שאני אצלו ורק גל וחברה שלה היו שם אז היה פנאן. ראינו "המטבח" ושתינו.

ב22:00 יצאתי אל שלומי, שבסוף ברוב עצלנותו (הטלתי עליו את ההחלטה של מה עושים) החליט שאבוא אליו. ישבתי אצלו עד בערך 2:00 והיה ממש כייף. התגעגעתי לזה... סתם לשבת ולדבר על הכל. הרגשנו כל כך זקנים מלהסתכל על האחים הקטנים אחד של השני ולהזכר בהם כשהכרנו...

-

מחר הולך להיות יום ארוך. ספורט בבוקר, מישהי חמודה אחרי הצהריים ושעור בערב...

אני צריכה למצוא עבודה אבל יותר חשוב...

אני צריכה לישון! :) לילה טוב.

-תוספת עריכה:

חשבתי על זה אתמול בלילה, והגעתי לתובנה שאני מרוצה מבחינה חברתית היום.

נכון איבדתי את ההוא ואני מתגעגעת אבל איפשהו אני יודעת שאין מקום לתקן ושזה היה צריך לקרות

ועם דברים כאלו אני לא יכולה להלחם.

אבל תכלס, יש לי את לאון ואת שלומי, ואני אוהבת אותם מאוד.

יש לי חברות יותר משאי פעם חשבתי שיהיו לי ואני אוהבת כל אחת ואחת מהן.

וזה נחמד... נחמד לדעת שאם ארצה לצאת יש עם מי, שיש לי עם מי לדבר ולהתייעץ.

אני אשקר אם אגיד שאני לא מרגישה לבד לפעמים, זאת אני, אני גוזרת על עצמי את הלבד הזה במודע.

ואני עדיין לא מתקשרת בזמנים רעים ולא מדברת.

אבל עדיין... טוב לי.

קוראת קצת על איך היא התחילה, איך דברים נשארו כמו שהם ואיך השתנו.

היום אני לא רוצה לדבר על הפצעים. היום היה לי יום נחמד.

אתמול הייתי אצל תמי,

הבטחתי לה שאת ערב השנה החדשה אחגוג איתה וכך היה.

אחרי הרבה (יותר מדיי) זמן בלי אלכוהול פיצינו על החסר,

בקבוק יין, וויסקי ובירה... יצאתי מהסיפור הפוכה קצת (כמו שכתוב ביומן של תמי).

נשארתי אצלה עד 5 בערך וחזרתי הביתה... :)

אמא כמובן, העירה אותי ב-10 בבוקר. ררר.

אבל קיבלתי פיצוי והתחדשתי בארנק ונעליים שאני ממש אוהבת

(אמרתי שאני מטביעה את יגוני בחומריות לא?).

והיום אחרי הרבה יותר מדיי זמן נסעתי למריה והייתי איתה קצת,

כל כך התגעגעתי אליה :) (ואמא שלה החמיאה לי שזה כייף).

ואולי אפילו נעשתה התערבות שווה עם תמי... אולי, צריך לברר איתה אם היא התכוונה לזה.

וזהו נראה לי,

מחר צבא ואינלי כח.

מחר כולן משתחררות.

לה לה לה

מחר אני אקבל תלונה.

>_<" יהיה בסדר.

שנה טובה יקיריי!   

*די*