מוזר מאוד לכתוב פה פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן.

יש לי רכב. לא חדש, יש לי אותו כבר הרבה זמן.

בגדול הוא היה דיי נפילה, כי זה רכב רובוטי ומשום מה הרובוטי הזה לא יצא מוצלח כל כך.

במהלך הזמן למדתי להכיר אותו, ללמוד אותו ולדעת לנסוע עליו כמו שרק אני יודעת.

וכבר לא מרגישים שהוא לא משהו, מה שבסופו של דבר, רק גרם לי לאהוב אותו יותר.

העניין הוא שנראה לי שאני צריכה שגם הוא יהיה כזה, כזה שאני אדע ״לתפעל״, שאלמד אותו ואדע איך לנצח יחד איתו את הבעיות שלו (ושלי).

ואיתך זה לא ככה, ונראה לי שלא יהיה ככה בחיים, לפחות לא בדברים שהייתי רוצה שיהיה יותר מכל.

ועוד בעיה הוא שתכלס, זה לא פשוט לחפש מישהו דפוק ולרצות לתקן מראש,

אני חושבת שזה מסוג הדברים שבאים מעצמם (כן, אני יודעת שכולנו דפוקים, אבל זה ברמה אחרת נראה לי).

חזרתי להיות לבד. וזאת תקופה מבלבלת מאוד כי יש הבנה כזאת באוויר שאני אף פעם לא באמת לבד.

ועדיין, זה לא מונע ממני להרגיש לבד.

ויתרתי עלייך ואני מחפשת אותו ובעיקר מחכה, מלא זמן בעיקר מחכה.

אני בסדר. הרבה יותר בסדר מהרגע ששמעתי שניסית לברר, שאכפת לך.

הייתי בסדר גם לפני, אבל עכשיו זה בסדר שונה לחלוטין מהבסדר ההוא.

ידעתי שאני מכירה אותך כבר, שלפחות דברים מסויימים בך אני יודעת לקרוא ולזהות.

ידעתי שאתה לא רע כמו שעשית את עצמך, ושאתה אוהב, גם אם לא כמוני... אתה אוהב.

אני מבינה אותך וזה מה שהופך ומשנה את הכל.

כמה שאני יודעת שאני שווה יותר ושאני יכולה להשיג יותר,

הפעם אני מבינה כמה טעיתי, כמה פגעתי והכאבתי, ואני מבינה גם שזה המקום שלך להחליט.

קצת קשה לי לכתוב.

אפילו אם זה פה ולא תראה את זה

זה עדיין כואב

וכל מה שעולה לי לראש אחרי הימים האלו

בהם חשבתי וחשבתי כל כך הרבה

זה שאני אוהבת.

ושכמו שאמרתי לך, זה לא יעבור.

אני יודעת שזה לא הסוף לגמרי,

אני לא אוכל להמשיך מבלי לנסות להתנצל

אבל בנתיים אני חייבת לתת לך את הזמן להרגע,

לתת לכעס להשכח כי אצלך זה קורה מהר.

ואפילו אם לא נחזור ולא נהיה שוב,

אני חייבת לבקש את הסליחה הזאת.

אני אוהבת.

ואני בסדר. באמת שבסדר.

ביום חמישי האחרון נפגשתי סוף סוף עם רורו. אחרי שעבר זמן רב מאז ראיתיו בגלל הטיסה שלי, הפסיכומטרי שלו והלחימה הזו שבאה עלינו לא יצא לנו להתראות וביום חמישי סוף סוף נפגשנו...

בטבעיות הוא הציע שנסע לקרנף ונסענו. כשהוא סיים לאכול ואני לשתות הצעתי לקפוץ שלפאב שהפך להיות הקבוע שלנו (למרות שאף אחד מאיתנו לא מחבב אותו) לשתות בירה והוא לא התנגד. בדרך כמה דקות אחרי שהוא אמר שאני נוהגת מהר יותר ממנו עצרתי בחריקת בלמים-משהו. בפעם הראשונה ולצערי, אני בטוחה שלא האחרונה, עצרתי את הרכב בגלל כלב שנדרס בשולי הכביש. עשיתי טלפונים, הבנתי שהוא באמת מת ולמי צריך להתקשר, הזזנו אותו קצת מהכביש ועזבנו. בירה, מן הסתם, כבר לא היתה.

לפני דקות מעטות קיבלתי טלפון מהעירייה, ניסו לברר איתי אם זה כלב כלשהו שמחפשים כבר זמן מה. לא נעים.

נראה שמעטה והלאה יהיו לי כפפות ברכב, ועוד כמה תכשירים שאמצא לנכון.

-

מתמכרת לרומן על פרנק לויד רייט. נותרו לי עוד יותר מ300 עמודים ואני לא מצליחה להתנתק מהספר לזמן ארוך וזה לא טוב כי אני צריכה לעבוד ולצייר ולייצר חומרים. אם אני רוצה תיק עבודות שישקף את העשייה שלי באמת אני צריכה לתקתק עבודות. אם אני רוצה להשתפר באמת זה לא עניין של מה בכך, הגיע הזמן להחשף לחומרים, לגעת ולהתנסות. הגיע הזמן ליצור מתוך כאב ולא להתכחש לו. ואם לא מתוך כאב אז לפחות מתוך הבנה של דברים מסויימים.

היום נפתחת ההרשמה לת"א ואני רק דוחה את זה לבנתיים... יש עוד זמן.

אשליות זה בריא. לאף אחד לא קל למכור את נשמתו לכל כך הרבה זמן.

-

יבוא יום והעצלות הזו תנקום בי.

יבוא יום ואני אפסיק להתבכיין ואחזור לייצר.

-

ולמרות שאני מרגישה לב של אבן בתוכי. דיברתי השבוע עם שני ידידים נשכחים. מאוד נשכחים.

ולמרות שהדאגה חזרה להיות חזקה יותר מלפני כן, אני מרגישה טוב. תמיד מרגיש לי טווב להגיד ולשמוע "התגעגעתי אלייך".

-

"תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממשהו ככה

ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים"

שבוע טוב, *די*