הסיפור שאינו נגמר זה ממש אנחנו, זאת היתה הגדרה מוצלחת ביותר.

אבל מה אפשר לעשות כשכל כך קשה לאמר שזהו ודי ונגמר. מה אפשר לעשות כשכל כך אוהבים.

קשה קצת (הרבה) לנפץ את בועת "האהבה תנצח הכל" שנבנתה במהלך כל חיי, איך עושים את זה??

אני רוצה לזכור את שלשום בלילה.

איך שוב לא הצלחתי לאמר די, איך זה שתמיד כשמגיע זמן כזה שאני לא מצליחה אחרי הרבה זמן אני אף פעם לא מצטערת על זה.

זה כל כך אנחנו, כלכך טבעי שזה מוזר להמנע מכך.

אני רוצה לזכור לנצח את המבט הזה שלך, עם האור בעיניים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.

המבט שקורא אותי ובוחן בשיטטיות מפחידה כל תו וכתם, נדירים הם האנשים שיכלו לקרוא אותי כך.

המבט הזה הוא שגורם לי להאמין ולהיות בטוחה בכך שאתה אוהב אותי.

בכל פעם שההרגשה קצת מתערערת אתה רק מסתכל עם המבט הזה ואני לא יכולה להשאר אדישה.

אני רוצה לזכור איך הודית על כך שהכרת אותי, כמה אמרת שאתה אוהב ושבלעדי משעמם,

שאני רכה ונעימה, ושמתאים לי להיות ככה, ממש כמו שאני, גם עם הדברים שאני שונאת.

שיש לי משהו בעיניים ושיש לי פוטנציאל להיות מלכה כי אני, אני,

ועוד מיליון דברים.

אני קצת מצטערת על זה שהתעקשתי להשאר אצלך בחיים, שלא הרפיתי הרבה מאוד זמן,

אני הרבה לא מצטערת על זה כי עם כל זה שיש עוד עתיד מכובד לפני, אתה האושר הראשון שלי מזה שנים, אם בכלל.

אני אוהבת אותך מאמי, ומקווה שיהיה לך בהצלחה.

לא הולכת לשום מקום רק עוברת לקצת יותר מאחורי הקלעים, שיהיה מקום להיא שתבוא אחרי.