02:23 02/07/2009
אני עכשיו-חודשיים וחצי אחרי החזרה שלי מהמסע-יושבת מול המחשב ומסתכלת בתמונות.
הדמעות לא מפסיקות.
אני רק עכשיו מתחילה להבין, איפה הייתי, מה ראיתי, ומה זה אומר.
כשהייתי שם, היה לי מאוד קשה להבין איפה באמת אני נמצאת. כל מקום וכל סיפור
נחרט בזיכרוני אך רק כעוד מקום אפל או כעוד נתון מספרי עצום.
רק בסוף, בסוף המסע, כשאני הולכת על פסי הרכבת לכיוון היציאה מבירקנאו,
התחלתי באמת להבין מה המשמעות של העובדה שאני-יהודיה-יוצאת מבירקנאו,
לבושה בסוודר לבן, עם מגן דויד ענק על הגב ועליו כתוב "ישראל"-מדינת היהודים.
אני מסתכלת בכל התמונות, אני רואה את כל העשב בצבע ירוק בוהק, את כל הביתנים
מעץ, את הארובות מלבנים אדומות, וחושבת:עד כמה שהמקום היה יכול להיות יפה
אם לא קרה בו משהו כל כך אפל נורא שאולי הייתי יכולה לראות את המקום הזה באור אחר,
בצורה שונה.
אבל לא.
כאן רצחו מיליונים.
כאן רצחו את הגוף.
כאן רצחו את הנפש.
כאן היה המקום בו נעלמה התקווה.
כאן נעלמו כל כך הרבה נפשות ואף אחד לא יבכה על כל אחת מהן.
אף אחד לא יזכור איך הן היו.
כל מה שיזכרו הוא שכאן נרצחו מיליונים, בלי שום סיבה.
אני רואה את העשב הירוק ויודעת שהוא גדל על מאות אלפי אנשים, ילדים,מבוגרים וזקנים,
שנעלמו וליקיריהם-אם הם בחיים-לא יהיה אפילו קבר לבכות עליו. רק שטח ענק של
עשב בצבע ירוק בוהק שצמח עליהם.
הייתי רוצה לחזור לשם וליפול על אותו העשב להרגיש אותו על גופי ולדעת שאני מחבקת
את אותם האנשים שהיו יכולים לחבק אותי עכשיו (ולא אכפת לי אם מישהו יגיד שזה חולני,
אני מתכוונת לזה בצורה הכי תמימה שיש ).
אני נשבעת שאם תיהיה לי עוד הזדמנות להיות שם אני יעשה את זה.
ואני נשבעת שאני יעשה כל מה שאני יכולה כדי שאותן הנפשות לא ישכחו.
המסע הזה השפיע עליי יותר משיכלתי בכלל לדמיין: אני נזכרת בנוף היפה של ורשה
מהחדר שלי במלון, את כל הבניינים העתיקים את הזריחה, ואז לפתע קופצת לי לראש תמונה
של אותו הנוף רק במקום בניינים-הריסות שעשן עולה מהן ובמקום זריחה יפה,
שמים בצבע אפור כהה מכל הפיח.
וכל זה רק גרם לי להבין שאת המסע הזה צריך לעשות לפחות פעמיים אם רוצים באמת
להבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
olinka:))