שיר, תמונה ואוראלי.

"לאן אתה נוסע?"
שואל אדון מכובד במושב ממול.

"אני לא יודע."
אני משיב בחולמנות אופיינית, מביט מבעד לזגוגית.

הקרון המגונן
רוקד מעל העולם.

והאדון
מצית סיגר תחת אפו.

"אם אינך יודע לאן אתה נוסע
כיצד תדע
כשהגעת."

הוא שואל באיטיות, כל מילה קהה מקודמתה,
כמו יודע
כמה רכה החמאה.

"אעצור
כשאגיע לסוף העולם"

"ואולי
המוות יקדים אותך"

אני מפנה מבטי מהמרחבים,

אל פני האדון.

"אתה מכיר
רכבת מהירה
מהמוות?"

האדון מתבונן בשפתיי, כמו מנתח
את מקור החידה.

" אולי
אתה נוסע בכיוון ההפוך."

הוא לוקח שאכטה עמוקה וממשיך -

"אולי התחנה האחרונה
היא זו
בה עלית על הרכבת"

אני מפנה מבטי חזרה אל העולם שבחוץ, ושואל בלי להביט בו-

"ולאן אתה נוסע?"

האדון משליך את חפיסת הסיגרים

לפח
ואוחז במזוודתו.

"אני חוזר
מהמקום אליו אתה נוסע
אל המקום אליו תגיע."

בלמי הרכבת חורקים
והקרונות עוצרים את המרדף
אחד אחרי השני

האדון יורד ונעלם
בין המרחבים.

—–

סוף.

מרחבים

אני כותב
 

כדי להתרוקן
ממחשבות

ולפנות מקום

אני חושב
 

כדי להתרוקן
מחששות
 

ולפנות מקום

אני הולך
 

כדי להתרוקן
מרגשות
 

ולפנות מקום

אני אוהב

כדי למלא

את החלל

—

סוף.

אבן

לא ידעתי
שזה מה שאני עושה.

אך כך היה.

היום
אני מדפדף באלבום הזכרונות.

לפעמים
מסדר מחדש.

פעמים אחרות
ממסגר
או משמיד.

אבל תמיד – מדפדף.

ואף פעם
לא יוצר
זכרונות חדשים.

סוף.


"שחור"