בלוג של ילדה מאושרת ?

שמתי לב שהבלוג הזה הוא סוג של מפלט.

אף אחד לא יודע עליו ורוב הזמן אני אפילו לא זוכרת אותו. רק בזמנים של משבר שאני מחפשת נואשות להוציא הכל אני נזכרת בו, קוראת את כל הפוסטים הישנים ומחזיקה את עצמי בכוח לא ליפול לחתיכות. זה פשוט מוזר מה שקורה לי עכשיו, עברו שנתיים בערך מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה קרו כל כך הרבה דברים. אני מרגישה שמצד אחד התבגרתי כל כך ומצד שני שאני כל כך קטנה, לא מוכנה לכלום ובטח שלא לגיוס עוד שבועיים לא סתם גיוס, אני הולכת להיות קולטת עלייה, מורה חיילת, לעזור לאנשים אחרים ובאמת שאני לא יודעת איך אני אעשה את זה שאפילו לעצמי אני לא מצליחה תמיד לעזור.

אז בפעם עברתי עכשיו על הפוסטים וראיתי שלא הזכרתי מילה על החיים הרומנטיים שלי וזה כי אין לי כאלו.

אתם מכירים את הבנות האלו שגם בגיל מבוגר יחסית עדיין מאמינות באהבה מהסרטים? לא באושר ועושר עם הנסיך שלהן אלא באהבה כל כך גדולה אבל כזאת שלא תבוא בקלות אלא תהיה כל כך מסובכת ותגרום לך לבכות שעות ולחכות לו  עד שהוא יבוא והכל יהיה בסדר, כזאת אני אני כן מאמינה בדברים האלו, באהבות הגדולות והמסובכות האלו שאתה לא יודע אם אתה אוהב או שונא את הבן זוגוזה מה שאני רוצה וזה מה שאני חולמת בלילה או בכל הזדמנות שיש לי. אבל כמובן שזה לא קורה. אני בן אדם מאוד ביישן וכמו שכתבתי בפוסט הקודם אני לא יוצאת הרבה אני מבלה הרבה בבית ויוצאת לפעמים עם חברות, אותה קבוצת חברות. אין לא מהבנות האלו שימצאו חברים או סתם ידידים בכל מקום, קשה לי להיפתח בפני אנשים או בכלל להתחבר איתם ומסיבות זה ממש לא הקטע שלי אז יוצא שאני לא מכירה אנשים חדשים, בכלל. זה גורם לי לחשוב לפעמים שאולי בנים פשוט לא אוהבים את זה, אותי, אולי הם מחפשים בנות שפשוט יהיו שם ויקחו את החיים בקלות, הם לא מחפשים בנות כמוני עם צפיות ופנטזיות גדולות ובטח ובטח שלא בנות שחלמו כל החיים שלהם על החתונה המושלמת. אני לא יודעת יכול להיות שזה נכון אבל בתוך תוכי אני תמיד אצפה שיום אחד האחד שלי יבוא.

רק פעם אחת חשבתי שקורה משהו, זה היה בכיתה ז' רק עליתי לתיכון וישב מאחורי מישהו שעכשיו שאני חושבת על זה הוא ממש לא הטעם שלי אבל זה לא העניין. התכתבתי איתו בפייסבוק והיינו נפגשים ומדברים מלא ובאמת חשבתי שהולך בינינו משהו. עד שגיליתי הוא יוצא עם חברה שלי, שאותה אני הכרתי לו, כאב,בכי והתמוטטות טוטאלית של כמה ימים אבל כנראה שזה מה שהגורם רצה למזלי כי שאני מסתכלת על הקשר שלהם אני ממש לא רוצה קשר כזה.

תיכננתי לכתוב בכלל על הימים האחרונים שלי ואני מברברת על הכישלון הרומנטי שלי. אם בן קורא פה ומחפש משהו כזה גם אתם מוזמנים לכתוב לי (ולא אני לא מדברת על כישלון רומנטי. אני מדברת על אהבה גדולה כזאת)

בכל מקרה השנה הזאת התחילה בצורה ממש קשה בשבילי. אתם מכירים את זה שיש לכם משהו אחד שמשמח אתכם כל כך, כמו שהייתם קטנים  ואתם מרגישים פתאום בגג העולם מאושרים כל כך, כמו בלון שמעופף בשמיים, חופשי ובלי דאגות. אז לי יש הרבה כאלו הראשון היה הארי פוטר וזה יכול להישמע הכי חנוני וטיפשי בעולם אבל התחלתי לקורא את הספרים האלו בגיל מאוד צעיר בכיתה ב'. לפני זה לא קראתי בכלל, לא יכלתי לקרוא ופשוט התייאשתי מזה כי זה היה לי קשה מדי אבל אז אמא שלי התחעילה להקריא לי פרקים של הארי פוטר כל כך התאהבתי בזה היה בזה משהו קסום אבל אמא שלי הייתה עסוקה והיא הייתה מקריאה לי פרק משהו כמו פעם בשבועיים ובסופו של דבר נמאס לי והרמתי את הספר (השני אבל זה מה זה משנה?) והתחלתי לקרוא. נשאבתי לתוך העולם הקסום הזה ובאותו חופש גדול התפללתי וקיוותי כל כך שיום אחד יגיע מכתב מהוגוורטס ויזמין אותי ללמוד שם, מסיבה מסויימת המכתב לא הגיע אבל אני לא התייאשתי והמשכתי לקרוא את הספרים, הייתי מהאנשים שעמדו בתור לקנייה הראשונית. ופתאום זה נגמר, אני זוכרת את העמידה בתור לספר השביעי, את אותו הלילה שבו בלעתי את הספר תוך כמה שעות, את כיבוי האור והניסיון להרדם ואת הדמעות,בכיתי כל כך הרבה באותו לילה. הארי פוטר תמיד היה לי סוג של מקלט, משהו שהחזיק אותי כאילו נתן תקווה לעתיד כי יש משהו שמח ומרגש שעוד יגיע ופתאום זה נגמר. זה הרג אותי אבל בצורה מסויימת ראיתי שעוד הייתה תקווה כי הסרטים לא נגמרו, עדיין יש משהו. הסרט האחרון של הארי פוטר הולך לצאת עוד פחות מחודש ואני לא יודעת איך אני אחזיק את הדמעות אחריו.

עוד משהו שהחזיק אותי היה נרניה. ולאו דווקא הספרים אלא הסרטים. שראיתי את הסרט הראשון הוקסמתי כל כך, זה נתן לי כך כל הרבה השראה לספר שלי ואני תמיד מאושרת אחרי שאני רואה את הסרט אבל בתחילת השנה ראיתי את הסרט השלישי שאני לא יודעת אם יצא רביעי בכלל אבל הסרט היה כל כך עצוב בשבילי.הוא דיבר כל הזמן על התבגרות ועל זה שמתבגרים יוצאים העולם של נרניה. בשבילי זה היה לאבד את הניצוץ הזה. אני יצאתי מהסרט על סף בכי כי אני פשוט לא מוכנה לזה.

ויש עוד אלף ואחת דוגמאות קטנות כאלו.

ויש עוד דבר ששבר אותי. כבר סיפרתי פה על חברה הכי טובה שלי ועל מה שהיא עשתה לי. מתברר שזאת לא רק היא, איכשהו כל האנשים שאני סומכת עליהם פוגעים בי.

החברה הכי טובה שלי, ספיר, התחילה בערך מפסח להשתנות, היא יצאה למועדונים, הסתובבה עם אנשים שלפני שנייה היא התלכלכה עליהם, שתתה, נישקה בנים במועדון בלי להכיר אותם אפילו כמו איזה פרחה זולה אבל זה לא היה העניין, היא הייתה חברה שלי ואם זה מה שעושה אותה מאושרת אז למה לא? מה הבעיה זה? אבל היא התחילה להתעלם מאיתנו, ה"חבורה" האנשים שבאמת היו שם בשבילה. בהתחלה עוד הגנתי עליה. ועכשיו אחרי פסח גיליתי שזה העלה שלב. לא רק שהיא כמעט מתעלמת ממנו לחלוטין היא גם החליטה להוריד תיוגים שלה מתמונות. איתנו. מתוך 200 תמונות שלי ושלה ביחד נותרו 34. רובם יש לציין עברו טיפול של חצי שעה בפוטושופ כי היא לא הייתה מרוצה, מהשער/אף/רגליים או מה שלא יהיה. זה פגע. ולא כמו שאמרתי לה בגלל שעבדתי עליהם קשה אלא בגלל שזה היה נראה כאילו היא מנסה למחוק אותי מהחיים שלה כאילו היא מתביישת בי ואני לא מתאימה לחיים החדשים והמדהימים שלה. אז אני רק רוצה להגיד שלכי לעזאזל, אנשים יגידו מה שיגידו אבל אני אוהבת איך שאני נראת, עברתי את השלב של לשנוא את עצמי ואת החיים אני חושבת שאני מדהימה אני חושבת שאני יפה ואני אוהבת את עצמי ושילכו לעזאזל אלו שחושבים אחרת.

אחרי שיחות ארוכות עם אמא ואחרי אסאמאס והודעת אינבוקס שלה שמתחננות לדבר איתי (שחכתי לציין שאחרי שגיליתי את ההורדה של התיוגים מחקתי אותה מפייסבוק כי ממש כעסתי. מעשה קצת מטופש אבל הייתי בסערת רגשות באותו רגע) כתבתי לה מכתב ארוך בפייסבוק. יש אנשים שיגידו שזה פחדני אבל אני לא מסוגלת להגיד דברים כאלו בפנים. אני מפחדת. עם החברה הקודמת ועם רוב האנשים שמצליחים להגיע מספיק קרוב ולפגוע אני פשוט מנתקת מגע שמשהו כזה קורה. אני פשוט לא מסוגלת לדבר על זה עם אנשים אני מפחדת, מפחדת לפגוע שהם ובעצמי. מפחדת להגיע למצב שיגרום לי לפול ולהישבר. מפחדת ממה שיהיה אבל המקרה הזה היה שונה. אז כתבתי לה הכל כמה אני פגועה. כמה אני שונאת את מה שהיא עשתה. היא כתבה בחזרה שהיא רוצה לדבר פנים מול פנים ויום אחרי זה באמת דיברנו. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. אני מקווה שהיא הבינה את זה כי אני בהחלט הבנתי. הרגשתי כאילו מישהו קורע לי את הלב מבפנים, לא יכלותי להסתכל לה בפנים בכלל ועצרתי את עצמי חזק כדי לא לבכות.  היא תירצה תירוצים לכל דבר אפשרי או לפחות ככה אני הרגשתי היא הרגישה כמובן שהיא מבטאת את עצמה. ועכשיו אחרי השיחה הזאת אני מרגישה קצת ריקה. אני לא יודעת לאן להמשיך מפה. לחזור להיות חברה שלה או לקטוע את זה? כי כרגע אני לא מרגישה שאני באמת יכולה לסמוך עליה. לפני זה היא הייתה החברה הכי טובה שלי ועכשיו. אם היא תחזור להיות חברה זה לא יהיה החברה כי טובה. אני בכלל לא בטוחה שתהיה לי עוד חברה הכי טובה כי כל אחת שאני קוראת לה ככה פוגעת בי, מאוד. ויכול להיות שאנשים יגידו שזה על דברים קטנים ולא חשובים אבל לא אכפת לי.

אני מבולבלת כל כך וחסרת כל כוח לחשוב מה לעשות עכשיו. אני פשוט עצובה.

אני צריכה חיבוק וכרגע אף אחד שמוכן לתת לי את החיבוק הזה לא מספיק לי

אני צריכה חיבוק אמיתי ואוהב ממישהו אחר

אני צריכה משהוא טהור ויפה בחיים שלי

משהו קסום שיזכיר לי את הדברים אלו שחומקים לי מבין האצבעות

יש מישהו כזה? או שזה רק חלום?

אני רק מקווה שמשהו טוב יקרה לי בקרוב