לבד בבית, זה טוב. אני מרגישה עצמאית בדרך מוזרה.

זה לא שאני באמת עצמאית, הם יחזרו ביום שבת. זה בעוד פחות מיומיים. אני לא עצמאית, המילה שאני מחפשת היא בעצם .. לבד.

ולא שרע לי, זה פשוט לא שונה.

אני לא יודעת למה ציפיתי, היה לי את הלבד הזה כבר פעמיים-שלוש. ואני יודעת שזה לא שונה.

הבעיה היא שעכשיו מתסכל אותי שזה לא שונה.

כי אתם יודעים מה זה אומר אם אין שום הבדל בשבילי בין בית ריק מהורים שנסעו לצפון, לבין בית מלא ב2 הורים ואחות? זה אומר שגם כשהם פה הם לא באמת פה.

וזה מתסכל.

זה מתסכל שאין לי באמת שום קשר עם המשפחה שלי, שכל אחד מתחבא בפינה הקבועה שלו ולא בא במגע עם אף אחד אחר. אני יודעת שהדשא של השכן ירוק יותר, אבל באמת הייתי מעדיפה שהיו מציקים לי לפעמים. שואלים למה אני לא לומדת, אפילו אם אני כן, או מתעניינים אם יש לי חבר ו/או חיים. לא ברמה סיוטית שההורה ישב לי על הוריד כל היום, אלא ברמה סבילה. כי עכשיו אני בדיוק בצד השני של הקשת, במצב שבו ההורה לא זוכר שאני קיימת.

וזה לבד אמיתי.

עברה לי עכשיו בראש המחשבה שזו סתם התבכיינות של בחורה בזמן רע, אהמ, אבל לא, כי זו לא הפעם הראשונה שהמחשבה הזו עוברת לי בראש. אפילו אמרתי את זה לאמא פעם, ומה שמצחיק בכל העניין זה שהיא פשוט סירבה להבין. היא ישר נכנסה איתי לויכוח כי לדעתה המצב הזה הוא נורמאלי.

אבל זה לא! אם להיות לבד זה נורמאלי, אני מעדיפה שלא להיות נורמאלית. :(