אז, קוקה קולה, הא? 

במספר מועט של מילים: היה ארוך, לעיתים מייגע, לעיתים כיף מטורף. 

במספר רב של מילים:
רכבת של 3:27 לת"א, בנוחות מירבית (אפילו הטענתי את הפלאפון). בתיק: 2 סווצ'רים (אחד לכל אחד), 1 שמיכה, 1 מצלמה, 2 פלאפונים עם סמסים של קוקה קולה לייב, 2 xi מוחבאים, 2 בקבוקים מים גם כן מוחבאים (בתוך שרוולים של הסווצ'רים) ו2 מיני-מתנות לליזי.
רכבת של 16וקצת ומת"א לחיפה, הנוחות המירבית הפכה לחוסר נוחות סבילה. סרדינים, מישהו? אני יושבת על הרצפה במעבר, ג'ק איכשהו התקמבן ונשכב מתחת למושבים. פותרים תשחץ/תשבץ/סודוקו ולועסים gummy bears.
לב המפרץ, 17וקצת, קצת הולכים לאיבוד בתחנת האוטובוס. מגלים ריכוז המוני של אנשים מעניינים (או, בואו נלבש את הבגדים הכי מוזרים שנוכל למצוא בארון) ומחליטים ללכת לכיוונו. עולים על שאטל בלי לחכות בכלל, נוסעים 15 דקות בעמידה. עוברים את הקופות והכניסה נורא מהר, ומגיעים לבמה בדיוק כשעדן הראל (נראה לי) מציגה את סינרגיה. 

יה בייבי ! מרגיש אחר, חום יולי-אוגוסט, צועקים על אהבה, לחבק אותך (!), 2 שירים חדשים ושיר מהאלבום שיש לי ששכחתי את שמו. האמת, הופתעתי לגלות הרבה אנשים שהקדימו להופעה שלהם. הופתעתי לגלות שהם מוערכים בכלל, הייתי בטוחה שזו עוד להקה שרק אני ופוצי מכירות ואוהבות. נחמד לדעת שהם אשכרה מפורסמים, וחבל שאני עד כדי כך מנותקת. לא יכולה להתלונן, אבל בקלות הייתי מחליפה את השיר ההוא מהאלבום הישן ("אם אתה יכול, אז אתה גדול.." או משהו כזה) ב"כל הזבל עליך". הרבה יותר מתאים להופעה, אבל אולי זו רק דעתי.
"נסיכה שלי, האהבה ההרגה אותי... הם הורגים אותי..."
(אגב, הבחורה שעמדה מאחורי בהופעה שלהם ושרה, אם את קוראת את זה, את שרה ממש גרוע.) 

סינרגיה יורדים, הבמה מסתובבת (פתרון מעולה לעובדה שלכל להקה יש ציוד משלה), והדורבנים עולים. הדורבנים ובובת דורבן קטנה ולבנה. עוד לילה, לא בא לי לשמוע, יצאנו לרקוד, שיר איטי מהאלבום החדש שלא הכרתי (שבו קלטנו שאנחנו מחוצים והתחלנו לפלס את דרכנו אחורה), ושוב הדיסקו כאן. רקדתי עם ג'ק באופן הכי כייפי בעולם לצלילי השיר האחרון, בהחלט אחד מרגעי השיא.  

כשהם ירדו לא חיכינו אפילו שדין דין אביב תעלה והחלטנו ללכת לחקור את השטח, כנראה אי שם בתת מודע ידענו שמאוחר יותר אי אפשר יהיה לנוע בכלל. הסתובב במשך כל ההופעה שלה, לא שמענו אפילו שיר אחד, ואי שם לקראת אייל גולן (בע) חזרנו לאזור הבמה כי הייתי אמורה לפגוש את די. העברנו חצי שעה בחיפושים אחת של השניה ובאיזשהו שלב פשוט וויתרנו. חבל, אבל זה באמת היה בלתי אפשרי.
במהלך ההופעה של הראל מויאל (סקעת? איזה מהם זה היה?) ישבנו קצת על הדשא ואחרי זה הלכנו לפגוש 2 חברים של ג'ק. עשינו להם סיבוב כשהם הגיעו, המשכנו לא להיות קשובים להופעה גם בזמן שי גבסו (אם פספסתי את יום ועוד יומיים זה חבל). כשהגענו למסקנה שהוא אמור כבר לרדת התקדמנו לכיוון הבמה. ואז, גשם.
בהתחלה זה רק טיפטף קצת אז החלטנו להתכנס מתחת לשמיכה/מגבת שלי. אנשים שעמדו מסביב הסתכלו עלינו מוזר, אבל ברגע שהגשם התחזק אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל נדחסו לנו מתחת לשמיכה, באופן נורא חצוף. החברים של ג'ק החליטו שהם נותנים רק לבנות שוות להצטרף, ולא היו הרבה כאלה.
כשהגשם הפסיק שמנו לב שאין יותר שי גבסו (שלפני שהוא ירד מהבמה, הוא ציין שמשימתו הושלמה, או משהו כזה. חמוד.) וחשמל. וכל פעם שעלה טכנאי עם פנס לבמה לגלות איך מחברים בחזרה את החשמל, הקהל הריע. כעבור 20 דקות מישהו הודיע ברמקולים שההופעות יחזרו בעוד חצי שעה. אחרי חצי שעה באמת עידן רייכל עלה, הקשבנו לו בחצי אוזן בזמן שטיילנו ופגשנו את בלונדה והחבר שלה. ישבנו קצת איתם, דיברנו, והגעתי ביני לבין עצמי למסקנה שאין לי יותר כח למופע הזה. רייכל שעמם אותי, היה לי קר ורטוב וכמעט נרדמתי כל 3 דקות. 

אבל אז עברי לידר עלה לבמה עם "יום טוב". האנרגיות חזרו. שכנענו את הבלונדה והחבר לשים לנו לב על הדברים ורצנו לאזור שממנו רואים את הבמה. עמדנו איפה שלא צפוף ושוב רקדנו ונהנינו. כיף שיש מישהו לעשות איתו שטויות (כמו להתחיל לרקוד ואלס בשירים איטיים). ועברי, וואו. הוא פשוט יודע לדפוק הופעה. יום טוב, שיר שלא הכרתי, ניסים, לאונרדו, בחולצת פסים, הכוס הכחולה, מרי לנצח ועוד. מדהים לחלוטין. 

אחרי ההופעה שלו חזרנו לפיסת הדשא שבה בלונדה והחבר ישנו/התמזמזו או משהו באמצע, והחלטנו שבגלל שכולנו רוצים לקפוץ ולהשתולל במהלך היהודים אז נלך לשם עם התיקים ונפגש אח"כ איפה שישבנו בהתחלה. וזה מה שעשינו.
היהודים דפקו הופעה מצוינת (כמעט כמו בתחילת השנה), אפילו שהסתבר שאורית היתה עם 40 מעלות חום. עוד ארון אחד, אלה, גניבה, ג'קי, אם כבר, קח אותי ועוד 1-2 שירים שלא הכרתי. היתרון בזה שכל אמן הופיע רק 30-40-60 דקות זה שהם היו צריכים לרכז את השירים הכי טובים שלהם, זה בד"כ הלהיטים, וזה בד"כ השירים שאני מכירה. וגם כאן קפצנו, השתוללנו ורקדנו ביחד. היה הכי כיף בעולם.

 

מהיהודים חזרנו לפיסת הדשא שלנו, התיישבנו כדי לנמנם בזמן נינט (היא הופיעה בסוף או לא?), והחלטנו בעצם שאין לנו יותר מה לחפש שם. ג'ק שונא את אביב גפן ומוכן לוותר על מוקי, ואני לא מעוניינת יותר מדי במשינה-מוקי-בית הבובות (בעיקר בית הבובות) ויכולה לוותר בשביל ג'ק על אביב גפן (הוא כבר עבר לידי בצילומים של מ"מ, אז זה כבר לא מרגש).  

נפרדנו מהבלונדה ובערך ב2וחצי יצאנו מהאזור ועלינו על השאטל, שוב בלי לחכות לו בכלל. ירדנו בחוצות המפרץ, כי זה מה שאמרו באתר ובמשך 15 דקות חיפשנו בחור ההוא את תחנת הרכבת. איכשהו מצאנו, אבל במודיעין בתחנה גילינו שבעצם לא הסתדרנו בכלל. השעה 3:00, הרכבת הבא לת"א היא ב3:22 והרכבת הבאה הביתה משם היא ב 6:51. שזה בערך שעתיים להתייבש כאן או שם. החלטנו להתייבש בת"א, כי התחנה בחוצות המפרץ ממש מעפנה.  

בתחנת ת"א מרכז שתינו קפה, קראנו עיתון, קפאתי מקור (עם גופיה, חולצה חמה שלי וסווצ'רט של ג'ק) וישנו מכורבלים חצי שעה על הרצפה בגשר שבין הרציפים. כל זה עד שחבר כלשהו של ג'ק, שגם היה במופע, גילה אותנו והחליט להעיר. העברנו איתו את שאר הזמן עד הרכבת שלנו, וב6:51 עלינו סוףסוף לרכבת הביתה.  

מהרכבת לאוטובוס וסוףסוף הביתה. אי שם בדרך מהאוטובוס הביתה התעוררתי וחששתי שאני לא אצליח להרדם בבית. באמת כשהגעתי הביתה דיברתי איזה חצי שעה עם אמא, סיפרתי חוויות, וברגע שהיא יצאה מטווח הראיה שלי נרדמתי על הספה עד 15:00.  

ועכשיו, עייפה, מרוצה ובעיקר ממש שבעה אני מאחלת לכם שנה טובה!