1.7 שניות אחרי שנכנסתי הביתה בבוקר הטלפון צלצל: מדור עתודה מבקש לדבר איתי. אנחנו משנים לך את תאריך הגיוס ("חזרה לשירות") ל24.10.06. ווהו, עוד 5 ימים של שעמום. הבחורה בטלפון נשמעה לי אנושית למדי אז שאלתי אותה, "כאדם לאדם", מה ירצו לדעת בראיון לגבי מענק העתודה. והיא ענתה, בנימה דיסקרטית, שאסור לה לספר לי בדיוק מה ישאלו, אבל בעיקרון הם רוצים לוודא שלא חיפפתי. שלא השגתי לי סתם דחיית שירות על חשבון הצבא ובאמת ניסיתי להצליח בלימודים. החדשות הרעות הן שב24 אני כנראה אצא ישר לטירונות ונאמר לי להביא ציוד אישי לשבועיים, זוועות (פניה נרגשת לבנות מגוייסות: מה נכלל בציוד אישי?).

אתמול, בעודי עומדת אובדת עצות מול הספריה העירונית ותוהה איך לקשור את האופניים של אחותי, ניגשה אלי אישה זקנה, סבתא'לה כזו. היא החליטה לספר לי שהיא ראתה אתמול בחדשות איש שקשר את עצמו לעץ/עמוד והצהיר שהוא לא זז משם עד שמגיע השלום, ואנשים שעברו באזור פשוט קשרו אליו דברים לשמירה - אופניים, תיקים, כלבים וכולי. ציחקקתי ואיחלתי לה חג שמח.