אבל בעצם, למה להתחיל מהדברים הטובים?

ביום ראשון, חזרתי לבסיס רעננה ושמחה (כשבעצם כל הסופ"ש הייתי עייפה ומעוצבנת - וגם אתם הייתם מגיבים כך אם במקום לשחרר אתכם הביתה ב3 ביום חמישי היו דופקים לכם שמירות בלילה בין חמישי לשישי ומשחררים הביתה רק בשישי ב10 בבוקר). בכל מקרה, כמו שאמרתי, חזרתי לבסיס רק כדי לגלות בעצם שאין לי מה לעשות שם כי כבר סיימתי את כל המבחנים של הקורס, ובעצם את כל הקורס עצמו. אז הוציאו אותנו, הבנות שסיימו, להפסקה עד 2. ב2 חזרנו ויצאנו להפסקה עד 4 (אל תגידו שהזמן לא מנוצל היטב בצבא).

וכך נמתח לו היום, עד השיא שלו - שבירת דיסטנס. מסתבר שאנחנו היינו קורס מעפן, לחוץ, נאצי וצהוב (עדיין לא פיענחתי מה פירוש "צהוב"). המפקדים של הקורסים האחרים צחקו עלינו מאחורי הגב, עשו תנועות של נאצים כשעמדנו מחוץ לחדר אוכל ומה רק לא. אי אפשר לרצות אותם, או שמתנהגים רע ואז הם מתעצבנים או שמתהגים טוב ואז הם מחליטים שאנחנו נאצים. חיל החימוש, go figure.

ביום שלמחרת, קמנו לנו בשעה נורמלית (לא 5:30!), התארגנו, פינינו את החדרים, קיבלנו נשק ויצאנו לעשות "אבט"ש" (אבטחת ישובים). לקחו אותנו לבסיס אחר ולמרות שהיו שם באותו זמן 3 גדודים קרביים, אנחנו היינו צריכים לשמור עליהם. אם זה אבט"ש אז אני צנצנת. ואתמול בדקתי את זה, ואני לא צנצנת.

אלה היו אותן בסיסיות מסריחות שעשינו בסופ"ש שבסוף הטירונות, אותן שעות ואותו זיון תחת. אה, ומה עוד? אוהלים! עשיתי את השמירות של הלילה (שעתיים שומרים, ישנים 4 שעות, שומרים שוב 2 וישנים שוב 4). במהלך משמרת הבוקר (כבר יום שלישי) התחילו המניפולציות - נעלמה לי העדשה. שמו אותי לשמור בכל זאת, "כי אין מה לעשות עם זה ב6 בבוקר". מיגרנה מלראות כפול. קלקול קיבה מהעובדה שאין אופציה ללכת לשירותים במשך 4 שעות. אחרי המשמרת החלה הבירוקרטיה:

הקצין התורן דיבר עם הסגל שלי, מנסים לסדר לי יום סידורים לקנות עדשות. לי אין מדי א' איתי, מה שאומר שצריך בכל מקרה לעבור בבסיס. הכל מסתבך.

הקיבה שלי בינתיים מתקלקלת. החלטתי ללכת לחובש: כן, מה איתך? -אני שומרת כאן, ואני לא מרגישה טוב. -כנסי. נדחף לי מדחום לפה וחוסם עורקים (נוטוב, לא באמת - אלא הדבר שמודד לחץ דם) ליד. חום נורמלי ("יכלתי להגיד לך עוד בהתחלה שאין לי חום"), לחץ דם רגיל (בשביל בנאדם ממוצע, אצלי לחץ דם רגיל הוא ב20-30 פחות מאצל אדם ממוצע), ודופק 121. לא היה זכור לי שעשיתי ריצת אלפיים לפני זה, אז כנראה שמשהו לא בסדר.

-טוב, חכי בחוץ.

חיכיתי, אחרי 5 דקות הוא הכניס אותי לרופא. הרופא שמע מאיפה אני וישר ביקש למסור לכולם ד"שים. אחרי העלאת הזכרונות הוא בדק אותי והצהיר שיש לי בעיות קיבתיות ושאל כמה ימי מנוחה אני רוצה בבית: 1 או 2? שאלתי אם אפשר עד הרב"ט.

סיכמנו על 2. כל זה קרה ב11:30 בבוקר. ב19:30 יצאתי סוףסוף מהבסיס לכיוון הבית.

וסוףסוף, גימלים.

never was so relieved.

בנימה ממש ממש אופטימית:

פוצי, שיהיה לך יומולדת 18 שמייח !!

עדכון רשמי:

הרגע נודע לי שאני מפספסת את בואו של הרמטכ"ל לבסיס בו הקורס שלי מאבט"ש עכשיו. אוי לא.