נפגשתי עם ג'ו אתמול, אחרי בערך 5 חודשים שלא התראנו. היא שוב איבדה את הארנק והיתה כולה עצבים, אז 5 דקות לאחר שהתיישבנו היא הוציאה סיגריה.
"אל תעשני עלי. חשבתי שלפחות בבית אני אתחמק מזה."
"איבדתי את הארנק, מגיעה לי סיגריה."
"צודקת, תהני מהסרטן ריאות שלך."
"את יודעת שסבא שלי מת מסרטן ריאות?"
(נשימה עמוקה) "את יודעת שסבתא שלי מתה?"
...
ביום רביעי, בין תורנות מטבח אחת לשניה, הוחלט להעביר לנו שיעור על תאונות דרכים. נכנסתי לכיתה, התיישבתי וכעבור 10 שניות ביקשתי מהמפקדת אישור לא להיות נוכחת בשיעור. המפקדת שלי, אגב, היא ממש בנאדם טוב. העברתי כ30 דקות בחוץ, בשיחה עם איש-הקבע שעושה איתנו את הקורס. וזה טוב, כי אם הייתי לבד אח"כ היו נורא כואבות לי העיניים. בכיתי, פשוט בפנים.
זה עדיין לא נתפס.
ביום חמישי היה לנו שיעור ערכים. המילים "צבא הומני" עלו כמה וכמה פעמים, ואחריהן האיש הקטן בראש שלי צעק "אוקסימורון!". אז מה שאנחנו מאכילים את החיילים שלנו ונותנים לחלק מהם מיטות בחדרים חמים? להרוג לעולם לא יהיה הומני.
עוד משהו צבאי, יש בסיס קרוב לבית, שיש בו תפקיד המיועד לבוגרי הקורס, רק שהוא הרבה יותר מעניין ממה שבאמת עושים אחרי הקורס שלי. too good to be true, ולעולם לא יקרה.