|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
סופ"ש באילת ויום האופניים.
יום חמישי:
קמים ב5:30 בבוקר, ואז שוב ב6:00 וב7:00 כבר עומדים בתחנה שנקבעה מראש ומנסים להבין למה כל האוטובוסים חוץ משלנו כבר הגיעו וחלקם אפילו נסעו. אחרי 5 דקות עולים לאוטובוס.
אחרי ההחלפה בבת ים לאוטובוס הישיר לאילת התחלתי לעשות לג'ק צמות. 27 צמות, 1 חקיין של הסולן של קורן ואינסוף כאבי גב.
בדרך לאילת יש 2 עצירות קבועות: דימונה ויוטבתה. אי שם בדימונה התיישבנו בצל וג'ק התחיל לקפוא מקור. מדובר במישהו שחם לו כשהמזגן פועל על 22 מעלות צלזיוס, אז אם קר לו בדימונה בבוקר משהו לא בסדר.
ב13:30 הגענו למלון (אמריקנה, פויה), גילינו שנקבל חדר רק בסביבות 15:00 ואחרי ישיבה של חצי שעה סתם בלובי, החלטנו להסחב עם התיקים והכל לבריכה, להעביר את הזמן.
ב15:30 קיבלנו חדר, גילינו שהאמבטיה קטנה מדי בשביל התכניות שלנו ושיש אגס חצי אכול מתחת לשולחן. התמקמנו והחלטנו 'לנוח' עד ארוחת הערב (19:00).
אכלנו, ויצאנו לטייל. כל הזמן הזה ג'ק עושה תחרות עם התחזית - למי יש יותר חום. הלכנו את הטיילת, הוא קנה לעצמו סרט ירוק לשיער (עוד יותר שאנטי), קנינו לו תה בקניון וחזרנו למלון מוקדם מהצפוי.
יום שישי:
ארוחת בוקר בשבילי ו4 כוסות תה בשבילו.
משם לים, קפיאת שחלות/שחיה קצרה. נסיון לעבור את הטיילת שוב, כשלון בעקבות חום גבוה מדי (גם בחוץ וגם ג'ק, עוד לא הוכרז המנצח בתחרות). הגענו לקניון, הסתובבנו, חקרנו סרטיska לפלאפון ומצלמה (אגב, הוחלט: חברים שלי קונים לי מצלמה ליום הולדת!) וכשנמאס לנו סתם להסתובב ונהיינו טיפה רעבים הלכנו להשיג אוכל חינם במק'. חצי מהאוכל נאכל בקניון וחצי בחוץ כי ג'ק שוב התחיל לקפוא מקור.
כשהגענו למלון שחינו קצת בבריכה, בג'קוזי, בסאונה ובאמבטיה בחדר.
יום שבת:
ארוחת בוקר, ים, בריכה ופינוי חדרים.
בדרך בחזרה, באופן נורא צפוי, החום של ג'ק חזר לנורמל וחוץ מכאב ראש הוא הרגיש בסדר גמור.
ב7:30 אבא שלי אסף אותנו ואת התיקים ממרכז העיר, הקפיץ את ג'ק הביתה ונסע איתי לדודים שלי שרק חזרו מניויורק. בנדודשלי הביא לי מגנט בצורת פינגווינים והמון סוכר. ראינו תמונות, ערבבנו וודקה עם וודקה (טוב, זה רק הם) וב11 ומשהו הוקפצתי הביתה והם עוד נסעו לאיזשהו פאב בהרצליה. ההורים שלי חוגגים יותר מדי לאחרונה.
יום ראשון:
פרקתי את התיק, השגתי לי אופניים והלכתי לג'ק לראות Over the Hedge (מומלץ וכה חמוד!). בסביבות 19:00 נפגשנו עם כולם, ובערך ב22:00 אני וג'ק ברחנו לנסוע על אופניים.
המון נסיעה, המון כאבי שרירים ובסוף גם הסתבר שאני לא פדלאה אלא שהאופניים שהשאלתי מהועד בית שלי פשוט נוראיות. ב1:00 השארנו את האופניים בחדר האופניים שלי ואיכשהו, אין לי מושג עד עכשיו איך, עלינו את ארבעת הקומות לבית של ג'ק והלכנו לישון.
ביום שני לא היה הרבה מעניין, רק אלאדין וקליק (שהסתבר כסרט הרבה יותר נחמד ממה שציפיתי).
והיום אני אקח את האופניים שקנו לאחותי לא מזמן, אסע עליהן לעיר לספריה ולחנות אופניים כדי שיתקנו אותם ואעביר את השעתיים שיש לי היום עם ג'ק. ווהו.
must get a life,
או לפחות תכניות שלא נהרסות.
| |
כן, קוקה קולה לייב גם בבלוג הזה.
אז, קוקה קולה, הא?
במספר מועט של מילים: היה ארוך, לעיתים מייגע, לעיתים כיף מטורף.
במספר רב של מילים:
רכבת של 3:27 לת"א, בנוחות מירבית (אפילו הטענתי את הפלאפון). בתיק: 2 סווצ'רים (אחד לכל אחד), 1 שמיכה, 1 מצלמה, 2 פלאפונים עם סמסים של קוקה קולה לייב, 2 xi מוחבאים, 2 בקבוקים מים גם כן מוחבאים (בתוך שרוולים של הסווצ'רים) ו2 מיני-מתנות לליזי.
רכבת של 16וקצת ומת"א לחיפה, הנוחות המירבית הפכה לחוסר נוחות סבילה. סרדינים, מישהו? אני יושבת על הרצפה במעבר, ג'ק איכשהו התקמבן ונשכב מתחת למושבים. פותרים תשחץ/תשבץ/סודוקו ולועסים gummy bears.
לב המפרץ, 17וקצת, קצת הולכים לאיבוד בתחנת האוטובוס. מגלים ריכוז המוני של אנשים מעניינים (או, בואו נלבש את הבגדים הכי מוזרים שנוכל למצוא בארון) ומחליטים ללכת לכיוונו. עולים על שאטל בלי לחכות בכלל, נוסעים 15 דקות בעמידה. עוברים את הקופות והכניסה נורא מהר, ומגיעים לבמה בדיוק כשעדן הראל (נראה לי) מציגה את סינרגיה.
יה בייבי ! מרגיש אחר, חום יולי-אוגוסט, צועקים על אהבה, לחבק אותך (!), 2 שירים חדשים ושיר מהאלבום שיש לי ששכחתי את שמו. האמת, הופתעתי לגלות הרבה אנשים שהקדימו להופעה שלהם. הופתעתי לגלות שהם מוערכים בכלל, הייתי בטוחה שזו עוד להקה שרק אני ופוצי מכירות ואוהבות. נחמד לדעת שהם אשכרה מפורסמים, וחבל שאני עד כדי כך מנותקת. לא יכולה להתלונן, אבל בקלות הייתי מחליפה את השיר ההוא מהאלבום הישן ("אם אתה יכול, אז אתה גדול.." או משהו כזה) ב"כל הזבל עליך". הרבה יותר מתאים להופעה, אבל אולי זו רק דעתי.
"נסיכה שלי, האהבה ההרגה אותי... הם הורגים אותי..."
(אגב, הבחורה שעמדה מאחורי בהופעה שלהם ושרה, אם את קוראת את זה, את שרה ממש גרוע.)
סינרגיה יורדים, הבמה מסתובבת (פתרון מעולה לעובדה שלכל להקה יש ציוד משלה), והדורבנים עולים. הדורבנים ובובת דורבן קטנה ולבנה. עוד לילה, לא בא לי לשמוע, יצאנו לרקוד, שיר איטי מהאלבום החדש שלא הכרתי (שבו קלטנו שאנחנו מחוצים והתחלנו לפלס את דרכנו אחורה), ושוב הדיסקו כאן. רקדתי עם ג'ק באופן הכי כייפי בעולם לצלילי השיר האחרון, בהחלט אחד מרגעי השיא.
כשהם ירדו לא חיכינו אפילו שדין דין אביב תעלה והחלטנו ללכת לחקור את השטח, כנראה אי שם בתת מודע ידענו שמאוחר יותר אי אפשר יהיה לנוע בכלל. הסתובב במשך כל ההופעה שלה, לא שמענו אפילו שיר אחד, ואי שם לקראת אייל גולן (בע) חזרנו לאזור הבמה כי הייתי אמורה לפגוש את די. העברנו חצי שעה בחיפושים אחת של השניה ובאיזשהו שלב פשוט וויתרנו. חבל, אבל זה באמת היה בלתי אפשרי.
במהלך ההופעה של הראל מויאל (סקעת? איזה מהם זה היה?) ישבנו קצת על הדשא ואחרי זה הלכנו לפגוש 2 חברים של ג'ק. עשינו להם סיבוב כשהם הגיעו, המשכנו לא להיות קשובים להופעה גם בזמן שי גבסו (אם פספסתי את יום ועוד יומיים זה חבל). כשהגענו למסקנה שהוא אמור כבר לרדת התקדמנו לכיוון הבמה. ואז, גשם.
בהתחלה זה רק טיפטף קצת אז החלטנו להתכנס מתחת לשמיכה/מגבת שלי. אנשים שעמדו מסביב הסתכלו עלינו מוזר, אבל ברגע שהגשם התחזק אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל נדחסו לנו מתחת לשמיכה, באופן נורא חצוף. החברים של ג'ק החליטו שהם נותנים רק לבנות שוות להצטרף, ולא היו הרבה כאלה.
כשהגשם הפסיק שמנו לב שאין יותר שי גבסו (שלפני שהוא ירד מהבמה, הוא ציין שמשימתו הושלמה, או משהו כזה. חמוד.) וחשמל. וכל פעם שעלה טכנאי עם פנס לבמה לגלות איך מחברים בחזרה את החשמל, הקהל הריע. כעבור 20 דקות מישהו הודיע ברמקולים שההופעות יחזרו בעוד חצי שעה. אחרי חצי שעה באמת עידן רייכל עלה, הקשבנו לו בחצי אוזן בזמן שטיילנו ופגשנו את בלונדה והחבר שלה. ישבנו קצת איתם, דיברנו, והגעתי ביני לבין עצמי למסקנה שאין לי יותר כח למופע הזה. רייכל שעמם אותי, היה לי קר ורטוב וכמעט נרדמתי כל 3 דקות.
אבל אז עברי לידר עלה לבמה עם "יום טוב". האנרגיות חזרו. שכנענו את הבלונדה והחבר לשים לנו לב על הדברים ורצנו לאזור שממנו רואים את הבמה. עמדנו איפה שלא צפוף ושוב רקדנו ונהנינו. כיף שיש מישהו לעשות איתו שטויות (כמו להתחיל לרקוד ואלס בשירים איטיים). ועברי, וואו. הוא פשוט יודע לדפוק הופעה. יום טוב, שיר שלא הכרתי, ניסים, לאונרדו, בחולצת פסים, הכוס הכחולה, מרי לנצח ועוד. מדהים לחלוטין.
אחרי ההופעה שלו חזרנו לפיסת הדשא שבה בלונדה והחבר ישנו/התמזמזו או משהו באמצע, והחלטנו שבגלל שכולנו רוצים לקפוץ ולהשתולל במהלך היהודים אז נלך לשם עם התיקים ונפגש אח"כ איפה שישבנו בהתחלה. וזה מה שעשינו.
היהודים דפקו הופעה מצוינת (כמעט כמו בתחילת השנה), אפילו שהסתבר שאורית היתה עם 40 מעלות חום. עוד ארון אחד, אלה, גניבה, ג'קי, אם כבר, קח אותי ועוד 1-2 שירים שלא הכרתי. היתרון בזה שכל אמן הופיע רק 30-40-60 דקות זה שהם היו צריכים לרכז את השירים הכי טובים שלהם, זה בד"כ הלהיטים, וזה בד"כ השירים שאני מכירה. וגם כאן קפצנו, השתוללנו ורקדנו ביחד. היה הכי כיף בעולם.
מהיהודים חזרנו לפיסת הדשא שלנו, התיישבנו כדי לנמנם בזמן נינט (היא הופיעה בסוף או לא?), והחלטנו בעצם שאין לנו יותר מה לחפש שם. ג'ק שונא את אביב גפן ומוכן לוותר על מוקי, ואני לא מעוניינת יותר מדי במשינה-מוקי-בית הבובות (בעיקר בית הבובות) ויכולה לוותר בשביל ג'ק על אביב גפן (הוא כבר עבר לידי בצילומים של מ"מ, אז זה כבר לא מרגש).
נפרדנו מהבלונדה ובערך ב2וחצי יצאנו מהאזור ועלינו על השאטל, שוב בלי לחכות לו בכלל. ירדנו בחוצות המפרץ, כי זה מה שאמרו באתר ובמשך 15 דקות חיפשנו בחור ההוא את תחנת הרכבת. איכשהו מצאנו, אבל במודיעין בתחנה גילינו שבעצם לא הסתדרנו בכלל. השעה 3:00, הרכבת הבא לת"א היא ב3:22 והרכבת הבאה הביתה משם היא ב 6:51. שזה בערך שעתיים להתייבש כאן או שם. החלטנו להתייבש בת"א, כי התחנה בחוצות המפרץ ממש מעפנה.
בתחנת ת"א מרכז שתינו קפה, קראנו עיתון, קפאתי מקור (עם גופיה, חולצה חמה שלי וסווצ'רט של ג'ק) וישנו מכורבלים חצי שעה על הרצפה בגשר שבין הרציפים. כל זה עד שחבר כלשהו של ג'ק, שגם היה במופע, גילה אותנו והחליט להעיר. העברנו איתו את שאר הזמן עד הרכבת שלנו, וב6:51 עלינו סוףסוף לרכבת הביתה.
מהרכבת לאוטובוס וסוףסוף הביתה. אי שם בדרך מהאוטובוס הביתה התעוררתי וחששתי שאני לא אצליח להרדם בבית. באמת כשהגעתי הביתה דיברתי איזה חצי שעה עם אמא, סיפרתי חוויות, וברגע שהיא יצאה מטווח הראיה שלי נרדמתי על הספה עד 15:00.
ועכשיו, עייפה, מרוצה ובעיקר ממש שבעה אני מאחלת לכם שנה טובה!
| |
השלמות, שליין ושולם.
נתחיל בהודעה משמחת (אמג, כתבתי מסמכת. מה נסגר איתי?!) - מיטת הוחצי החדשה של ג'ק סוףסוף מצאה דרכה אליו הביתה. ^^ חנכנו, ואנחנו מרוצים.
ועוד משהו מגניב שקרה ולא יצא לי לכתוב עליו בגלל כל הקטעים האקראים שפרסמתי לאחרונה (ככה זה כשאין פרטיות לכתוב פוסט ארוך. אז מה שיש 3 מחשבים בבית?), זה העובדה שהיינו במקס ברנר! הו, god. כמה שטעים שם. קפצנו לשם כשליזי והבלונדה היו במרכז לסופ"ש נדיר במיוחד, ונהננו מכל רגע (חוץ מזה שהיה חם, מה שקצת הוציא את הכיף מלשתות משקאות חמים). אבל זה בהחלט מקום מעולה.
וגם גילינו, לא באותה פעם, גלידרייה מעולה. אבל אני לא אגלה איפה. ^^
ביום ראשון הצטרפתי לחבר למפגש פורום שהוא מנהל. היה נרגילה, היה מוזיקה, היה בחור נחמד עם אופנוע, היה פיצה - היה כיף. הרבה יותר ממה שציפיתי, למען האמת.
ועכשיו, לדבר העיקרי שקרה לי לאחרונה. נסענו, ג'ק ואנוכי, אתמול לאולפני הרצליה לצילום הפיילוט של התכנית החדשה של ליאור שליין. לייט נייט בשם "הלילה". זה מין שילוב מוזר בין יאיר לפיד (רק בלי הרפיוטיישן) ויצפאן (רק בלי החיקויים, תודה לאל).
פרט לא חשוב אבל מגניב: מצאתי מכסה לאמפישלוש. סיפור המכסה: אי שם בתחילת החורף איבדתי בב"ש את המכסה של האמפישלוש שלי (נו, זה שסוגר את הUSB).כמובן שישר הודעתי לכל מי שאני מכירה שכשהאמפישלוש שלו נשבר אני מקבלת את המכסה. זה לא קרה. מה שכן קרה זה ש3 חודשים אחרי זה, חציתי את הכביש ליד הבית במקום קצת שונה מבד"כ ונחשו מה ראיתי שוכב דרוס ליד המדרכה - המכסה שלי. טוב, בסדר, חצי ממנו (מה שרק מוכיח שלא באמת מנקים את ב"ש).
אבל אתמול (!!), בעודי הולכת לסבא להלוות את האוטו, מצאתי בגינה ציבורית מכסה שלם, יפה, שחור ואימצתי אותו. ^^ סוף טוב, הכל טוב. (ולusb לא קר יותר)
בחזרה לצילומים:
הגענו 10 דקות לפני הזמן, וחיכינו כ40 דקות עד שהכניסו אותנו. בזמן שחיכינו קרו דברים מעניינים. קודם כל, אביב גפן עבר לידי (מתעלפת). ראינו את קובי אריאלי, ליאור שליין ואבי גרייניק. ו, הכי מעניין, קיבלתי סמס מחברהשלטמפוס (אקא ג'יין/השטן - תלוי באיזה תקופה של הבלוג). "אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר. מסכימה? מתי נח לך?" אמרתי לה שמחר (ז"א היום) בבוקר, ושלאחרונה בדיוק חשבתי להציע לה את אותו הדבר (באמת חשבתי על זה, רק לא מצאתי דרך). סיכמנו שהיא תסמס לי היום אחרי העבודה שלה. מי יודע, אולי זה יגמר.
קיצר, 40 דקות אחרי שהגענו נכנסנו פנימה (לא מהכניסה הרגילה), קיבלנו את ההנחיות הרגילות מניר (עם דגש על זה שזה פיילוט), תורגלנו לצעוק "כמה חם היה?" וליאור עלה.
עשה טיפה צחוקים על כמה שהוא נראה מגוחך בחליפה, הציג את דני סידס, ירד מהבמה, ואבי גרייניק ולהקתו התחילו לנגן. הם ניגנו 4 פעמים בלופים את מה שכנראה הפתיח של התכנית. אחרי הפעם הרביעית התחילו אשכרה לצלם ליאור עלה, עשה את הקטע של כמה חם היה (הקהל לא באמת צעק, כי דני סידס התלהב מדי) והלך לשבת מאחורי השולחן.
הם עשו כמה משחקים דביליים, כשכל פתיח זה פשוט אבי גרייניק שר את הכותרת, והתחילו להעלות אורחים. קודם כל, דודו טופז. וואו, האיש הזה נוראי. הוא לא מצחיק, לא אינטליגנטי במיוחד אבל כ"כ חושב את עצמי. מטריד ממש.
אחרי דודו טופז האורח הבא היה אביב גפן (ווהו). ליאור צחק עליו שהוא נהיה נינט, וששבוע הבא יוצא אלבום חדש שהוא כתב, הלחין, הפיק, בעצם הכין מכלום - של נינט. הוא גם צחק על איזשהי שורה מהסינגל הראשון של נינט, ואביב אמר שהוא לא מוכן לפרש אותה - לדעתי גם הוא לא יודע. לצערי הרב הוא לא שר כלום, ואנחנו עוד התמקמנו כך שנוכל לראות את הלהקה ממש טוב.
אחרי אביב ליאור הזמין את סמדר פרי, כתבת לענייני ערבים של מעריב/ידיעות (לא באמת מבדילה ביניהם). וגם ראיון איתה ליאור הצליח להפוך למצחיק איכשהו. בזמן כל הראיון איתה הסתובבתי מדי פעם אחורה כדי לבהות באבי נוסבאום וארז שלם שישבו עם ההפקה. ארז שלם בהה בי בחזרה. :|
בסוף התכנית הביאו את האורח המפתיע, אבא של גורי (יוסי אלפי?). ליאור צחק איתו על פסטיבל מספרי סיפורים ("למה זה משודר ב4 בבוקר?", "זה לא, זה מתחיל ב12. אבל אתה קם ב4 בבוקר וזה עדיין משודר!"). ובסוף התכנית אבי גרייניק "סיכם" בשיר את התכנית שהיתה.
משם ניסינו להגיע לסינמה סיטי. לא הצליח. ניסינו להגיע הביתה בשלום. לא הצליח. אל תבינו לא נכון, הצלחנו להגיע - רק בדרך עקיפה. כרגיל. אם אני נוהגת מהרצליה, יהיו סיבוכים. בערך ב9 ומשהו הגענו לג'ק הביתה, כאשר כל הדרך מהבית של סבא עד אליו הועברה בשיחת עדכונים עם ליזי. גילינו שאנחנו רעבים (אכלנו בבוקר במק', וזהו) ויצאנו לאחת השכונות המסוכנות בעיר כדי לאכול פיצה. כל הזמן עם עין על האוטו (פעם קודמת שהייתי שם, שברו לאוטו של טמפוס חלון ופרצו לאוטו).
אז זהו, על אתמול. היום גם כן היה מעניין, רק בלי סלבריטיז.
קמתי בבוקר לגלות שג'ק שוב נעלם, גם הפעם כדי להסיע את אבא שלו לעבודה (כדי שיהיה לו אוטו במהלך היום). רק שהפעם הוא גם אסף חבר שלו בדרך, אז קיבלתי התראת "קומיתתלבשי" של 15 דקות, שבעצם הפכו ל45 (ב30 סידרתי קצת את החדר שלו, שיהיה בו אשכרה מקום ל3 אנשים). הוא והחבר הגיעו והדליקו נרגילה. כן, נרגילה ללא ארוחת בוקר איז נוט בריא. אז שילבתי את זה עם קורנפלקס.
ב10:30 הם הקפיצו אותי ונסעו ללשכת גיוס, ואני הלכתי לשהות בבית. בקצת לפני 2 קיבלתי סמס מג'יין שהיא סיימה לעבוד וקבענו להפגש בארומה שליד הבית שלי. הגענו, קנינו אייס ארומה וישבנו לדבר.
היא העלתה כמה נקודות די מעניינות. לדוגמא, מסתבר שהכל התחיל מזה שפעם - כשהם היו ביחד בפעם הראשונה - הזמנתי את טמפוס לישון אצלי, בלי לדבר איתה על זה קודם. אז זה נראה לי ממש לא ביג דיל (גם הנחתי בהתחלה שהוא אמר לה, מה שהופרך כשבאמצע הלילה היא התקשרה אליו ורק אז הוא דיווח לה שהוא אצלי ומתכנן להשאר), וכנראה שלה זה הפריע המון. עכשיו אני גם יכולה לראות למה, כי עכשיו (בחודשים שאני עם ג'ק) אני אשכרה יכולה לראות איך זה לאהוב מישהו באמת. הבעיה היא, שאם היא היתה מדברת איתי על זה אז, הכל היה נפתר בלי בעיה. אבל היא לא. ודברים קטנים וגדולים כאחד הלכו והתווספו לזה. הנסיעה שלי איתו לאילת (כשהם לא היו ביחד), או זה שהיה נדמה לה שאני עושה איתו דברים אחרי שאני מוודאת שהיא עסוקה וכו'. ובאמת, עכשיו מנקודת מבט שונה (עם יכולת השוואה לקשר שלי עם ג'ק) אני מבינה שעשיתי כמה פאשלות.
אז התנצלתי. מכל הלב, בלי ציניות, בלי גלגולי עיניים. התנצלות כנה שכזו.
ואני מקווה באמת שהיא האמינה לי. כי לשתינו היו חששות דומים בנוגע לשיחה הזו, שאנחנו בעצם סתם נטחן מים ובסופו של דבר היא לא תאמין לכל ה"הצטדקויות" שלי. אבל היא אומרת שהיא כן קיבלה את ההתנצלות, אז אנחנו פשוט נקווה לטוב.
מה שכן הסכמנו עליו, זה שבסופו של דבר הכל נובע מבעיות תקשורת. שיחקנו במשך הרבה מאד זמן טלפון שבור כשטמפוס תקוע באמצע. והוא לא בנאדם מבריק בקטעים כאלה (כן, בנאדם שמתקשר לחברה שלו יום לפני שהוא חוזר מהבסיס אחרי שבועיים בצבא ואומר שאולי הוא סוגר גם את השבת הזו וגם את הבאה רק כדי לבוא למחרת בהפתעה, הוא לא בנאדם מבריק), אז הטלפון נשבר עוד יותר.
אז כמו שאמרתי, נקווה לטוב.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פֶּטֵל
