מה זאת אומרת את לא יודעת מה קרה? אף אחד כאן לא סיפר לך? קשה לי להאמין. בטח גם כאן הכל מבוסס על בירוקרטיה. כן, אני יודעת כמה שאת שונאת בירוקרטיה – הרי עברתי יחד איתך את כל המסע המעייף ברוסיה ממשרד למשרד בשביל הטופס ההוא שאני אפילו לא זוכרת מה הוא.
אני לא חושבת שיש לי מספיק אנרגיה נפשית כדי להסביר לך הכל, הותשתי בשבוע האחרון מעבר למה שאת יכולה לתאר לעצמך. אולי בעצם את יכולה לתאר לעצמך אפילו יותר מזה, בהתחשב במצבך. זוכרת שנסעתם לים המלח בשבת שעברה? פניתם שמאלה בצומת "סילבר", וכנראה החל משם את לא זוכרת כלום. היתה עוד מכונית, הם בסדר. גם האנשים שהיו איתך באוטו בסדר, יחסית. הזוג השני פצוע קל (נדמה לי), הבעל חבול ולאשה יש שבר באגן. גם בעלך בסדר, באופן יחסי כמובן, כמה צלעות שבורות וכאבים ברגלים. הוא רוצה לחזור לעבוד בעוד חודש, לדעתי החודש יקבל הערכה של עוד חודש.
ואת? את עזבתם אותנו, סבתא. אני לא מאשימה אותך, מצטערת שזה נשמע ככה. אל תבכי, בבקשה. כולם כבר בכו כ"כ הרבה, אפילו אני התמוטטתי כמה פעמים. לא ליד המשפחה, כי הם צריכים אותי חזקה, אלא לבד מול תמונות שלך, או בזרועות ג'ק. בבקשה אל תבכי, בבקשה. תהי חזקה. כן, זה גם מה שאני אמרתי, זה בהחלט יותר מדי לבקש. אבל כ"כ הרבה אנשים ביקשו, אז ניסיתי.
כולם מתגעגעים אליך כל כך. אפילו היקום מתגעגע אליך, העולם לא מאוזן עכשיו שבנאדם נפלא כמוך נעלם. לא, סבתא, אני לא מגזימה. את באמת היית נפלאה. הסבתא הכי מגניבה בעולם, האמא הכי מבינה, האשה הכי אוהבת. ואני בטוחה שהיית גם חברה טובה. חבל שלא ראית כמה אנשים הגיעו להלוויה שלך, קרובי משפחה, חברים, מכרים – חלק גדול מהם אף פעם לא ראיתי. חשבתי שהכרתי את כל החברים שלך, ובאו עוד המונים מעבר לאלה שהכרתי.
כן, אני מסכימה. זה לא ריאלי בכלל. כל בוקר כשאני מתעוררת ומוצאת שניה לחשוב, אני מנסה להבין אם כל הסיפור הזה הוא בעצם סיוט שהיה לי בלילה. וכל בוקר אני שוקלת מחדש להרים את הטלפון ולחייג את המספר שלך ושל סבא בבית, כדי לדבר איתך על כלום, ועדיין לצאת מחויכת מהשיחה. אני מוכנה לתת הכל כדי לשמוע עוד פעם אחת את ה"הלו" המחייך שלך בטלפון. עדיין קשה לי להאמין.
הרגע דיברתי עם אמא בטלפון, היא אמרה שהם הזמינו לך היום מתנה ליום הולדת – מצבה... היא בכתה לי בטלפון. ואני אפילו לא ידעתי מה להגיד לה כדי שהיא לא תבכה, ולא תרגיש רע. לא, אין מה להגיד. להבטיח שהכל יהיה בסדר זה שקר, גם להגיד שלא נורא.
אולי תחזרי? אוף, כן, אני יודעת שזה בלתי אפשרי. אבל אולי נכופף כמה חוקים? ואם זה לא יעבוד פשוט נסביר להם (כן, גם אני לא יודעת מי זה הם – פשוט קל יותר להאשים קבוצה מאשר פרט) שהעולם לא אותו דבר בלעדיך. שאנחנו צריכים אותך, שאת נכס שאי אפשר לאבד. נסביר להם שיש דברים שאת לא תוכלי לפספס, הבר מצווה של הנכד היחיד שלך, יום הולדת 70 שלך, יום נישואים 50 שלך ושל סבא, החתונות של שלושת נכדיך, הנינים שלך.
גם אני חשבתי שאת תחי עד גיל 80+ כמו אמא שלך, ואם ה17.06.2006 לא היה קורה היית ממשיכה לחיות עוד 15 שנה לפחות. את היית כ"כ בריאה, מלאת מרץ, כ"כ צעירה לגילך. תמיד התגאתי בך מהסיבה הזו, השווצתי לכולם איזה סבתא צעירה ומגניבה יש לי. אי אפשר לספור אפילו את מספר הפעמים שחשבו שאת אמא שלי. ועדיין חושבים, כשהחלפתי את סבא בעבודה כולם שאלו אותי איפה ההורים.
את לא יודעת כמה פעמים הייתי צריכה לשחזר את מה שקרה, בין אם רציתי ובין אם לא. לספר בעבודה, לספר לקרובי משפחה שמתקשרים, למי רק לא. מזל שלפחות בעבודה היתה לי תמיכה מג'ק. חבל לי שיצא לך לפגוש אותו רק פעם וחצי, ועוד יותר חבל לי שיצא לו לפגוש אותך רק פעם וחצי. הוא היה אוהב אותך, בסופו של דבר כולם אוהבים אותך.
את החזקת את המשפחה שלנו, את היית הדבק. עכשיו לא נשמע מקרובי משפחה שבחו"ל, וגם לא מאלה שבארץ אבל רחוק. נהיה חבורה קטנה ומצומצמת של אנשים המאוחדים באובדן שלך. (אולי בכל זאת תחזרי? אולי את יום ההולדת הבא שלך נחגוג יחד איתך?)
איך אני אמשיך לחיות בלי הצחוק והחיוך שלך? הזכרון האחרון שיש לי ממך הוא מלא בצחוק. כשהבאתי לך את הכפפת-אצבע, לקראת הנסיעה לים המלח. שאלתי למה את צריכה אותה, ואמרת שנכווית באצבע לפני כמה ימים מתפו"א, ולא כדאי שהאצבע תכנס למים כל-כך מלוחים. ואמרתי לך שאת יכולה לצוף עם האצבע מורמת כלפי מעלה, והדגמתי עם האצבע המצביעה שלי. אמרת שזה לא האצבע הזו, והרמת את האצבע האמצעית שלך (אמה) כלפי מעלה להדגים לי איך זה יראה. צחקנו שתינו, ואת אמרת שיום לפני זה אחותי ובן-דודי הסבירו לך מה זה אומר וצחקת עוד יותר.
אני שמחה ששאלתי אותך לפני חודשיים איך את וסבא נפגשתם, כי יותר אף אחד לא יספר לי את הסיפור הזה עם חיוך. תמיד צחקת, תמיד חייכת. אפילו כשכעסת עשית את זה עם חיוך.
סבתא, אני אוהבת אותך כל-כך הרבה (אני לא מסוגלת לכתוב אהבתי, כי זה לא נכון, אני עדיין אוהבת). את יודעת איך אני אקרא לילדה הראשונה שתוולד לי? כן, סבתא, על שמך. היא תהיה יפייפיה כמוך. אני אוהב אותה כמו שאהבתי אותך, והיא תשמע כל הזמן על כמה שאת היית נפלאה, וכשהיא תגדל היא גם תגלה באיזה אופן לא הוגן נלקחת מאיתנו.
אני כותבת את כל זה, וזה נראה לי רחוק וזר, כי אני יודעת שלא יכול להיות שהסבתא שלי, הסבתא הנפלאה שלי, עזבה אותי לתמיד. לא יכול להיות. זה נראה כמו שקר אחד גדול, ובכל רגע אני אתעורר או אבין שבעצם אני הוזה ואת תחזרי להיות לידי, להיות תומכת ומחבקת ומנשקת. לא יכול להיות שקברנו אותך לפני שבוע, לא יכול להיות שלעולם לא תהי יותר.
חלק קטן ממך ישאר תמיד, בכמה שאמא תראה כמוך כשהיא תזדקן, בתמונות, בלבבות של כולנו, בחלומות שלי, בסיפורים שהדורות הבאים ישמעו ובאהבה שאת השארת מאחוריך.
אני תמיד אתגעגע אליך ותמיד אהב אותך, ואת תמיד תהי חלק מהלב שלי, הסבתא הכי הכי בעולם.
*מצטערת שזה בעברית, סבתא, אבל את יודעת ממקור ראשון שהרוסית שלי נוראית. הרי רק את ניסית ללמד אותי רוסית, וגם את נואשת אי שם בגיל 10.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פֶּטֵל
