לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הזיות בלבן.

Avatarכינוי:  פֶּטֵל

בת: 37

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

טוב ורע.


הנה עוד דוגמא מושלמת ליום שבו אני עובדת 7 רגשות קיצוניים שונים ב24 שעות:

היום התחיל לא רע, אם לא סופרים את העובדה שגם ביום החופשי שלי קמתי בשעה 7. אבל הפעם זה היה למטרה טובה - להרגע קצת בספא. מתנה ליום ההולדת שלי ג'ק החליט (אחרי חצי שנה של רמיזות מצדי) לקחת אותי לספא. אז בדקתי קצת בעבודה וגיליתי שיש לנו מחלקת רווחה.

*מחלקת רווחה אלה אנשים נורא נחמדים שדואגים לכך שכל חג יהיה לנו משהו טעים בלובי (סופגניות, פירות יבשים וכו'), הם גם אלה שאירגנו את המסיבה הנורא נחמדה שהיתה בAvenue ב3/1 שעליה לא סופר בבלוג אפילו שהיה לי שם כיף מטורף, הם אלה שארגנו לנו את המסאג'ים לפני חודש וכו' וכו'.

בכל אופן, לאותה מחליקה קטנה וחביבה יש גם שוברים. אז תפסתי אותם ביום רביעי האחרון וקניתי שני שוברים לספא (שוב, על חשבונו של החבר). בעיקרון זה יצא שעל כל אחד שולם 180 שקל על טיפול של 50 דקות (עיסוי שוודי) ושימוש במתקנים (בריכה וסאונה). בכל אופן, הלכנו היום לספא. בחרנו מקום שנקרא זאוס והיה ממש כיף.

העיסוי היה תענוג, אפילו שהמעסה אמרה לי שהכאבי גב שלי גובלים בבעיות רפואיות. ג'ק נהנה בעיקר כשמעסה שלו, שהיא אישה רוסיה קטנה, עשתה לו עיסוי שגם גבר רוסי גדול לא היה מצליח לעשות.

מה שכן (והנה מתחילה רכבת ההרים) אחרי העיסוי נכנסתי למלתחות כדי להחליף לבגד ים ובגלל איזשהי טעות דבילית עניתי לטלפון שלי כשהוא צילצל. זה היה כמובן ראש הצוות שלי, שכמובן הרס לי את כל המצב רוח. הוא התחיל להגיד שאני כוננית מחר (מה שנכון) ושבגלל שהכונן של היום כבר הוקפץ ויש עוד חיסור אז צריך שאני אעבוד היום במשמרת ערב.

בכל מקרה אחר, רב הסיכויים שהייתי מסכימה. זו משמרת בית זונות שאין כמעט שיחות ויש 150%. אבל באמת שנמאס לי כבר לדחות את תכניות יום ההולדת שלי משבוע לשבוע בגלל העבודה. שבוע שעבר דחיתי כי מתתי מעייפות באותו הערב, כי קמתי ב5וחצי בבוקר, וכעת לא באמת לעשות את זה. מה כבר ביקשתי? לא לעבוד ביום שבו שאני לא אמורה ולא כוננית?

אז הוא התחיל לעשות לי פרצופים דרך הטלפון, וג'ק התחיל לעשות לי פרצופים של 'למה-ענית' מולי, עד שכבר פרצתי בדמעות. אמרתי לר"צ שנמאס לי שכל התכניות וכל החיים שלי פחות או יותר נהרסים בגלל העבודה המזדיינת הזו, ושלשם שינוי התחשק לי לעשות משהו נחמד במהלך כל היום וללכת עם חבר שלי לספא אז אני צריכה לספוג את כאב הראש הזה.

אמרתי לו שנמאס לי לספוג כל פעם שמקפיצים אותי, או מוסיפים לי עוד שעתיים או כל פעם שעושים לי פרצוף על זה שיש לי חיים או דרישות משל עצמי. אמרתי לו גם שכן הוקפצתי ככה כבר פעם אחת בלי בעיה, ושבאתי לעבודה כבר כמה פעמים כשאני על אנטיביוטיקה ואלוהים יודע מה עוד, שהפעם אני באמת באמת לא מוכנה לקבל את זה בשקט.

אמרתי לו שאני ממש אשמח אם הוא ימצא מחליף אחר, אבל אני לא הולכת להגיע.


ׁ(כמה שעות וכמה עצבים אחרי זה קיבלתי ממנו הודעה שהוא מבין אותי לגמרי, ושאין לו טענות כלפיי. אז אולי עדיין יהיה לי תמריץ.)


אחרי שיצאנו מהספא הלכנו לחקור את הסקייט פארק שבת"א. ליתר דיוק אני הלכתי לחקור, ג'ק כבר פחות או יותר גר שם. דווקא מקום חביב. יש שם גם פארק שעשועים נחמד, ואני כמובן טיפסתי על מה שעמד במקום מספיק זמן.


בגדול אחרי זה הפסיק להיות מעניין. חזרנו לבתים, אחרי שאכלנו במק', וכעת מחכים שיבוא הערב כדי ללכת סוףסוף לחגוג את יום ההולדת במקס ברנר עם כל האנשים.

נקווה שכאן לפחות לא יהיו הפרעות לא רצויות.
נכתב על ידי פֶּטֵל , 25/1/2008 16:28   בקטגוריות יום שכזה., שירות לקוחות שלום, מדברת פטל  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קוויקי סלולרי ב-29/1/2008 00:31
 



בחורה עובדת.


היו לי 2 ראיונות עבודה היום. שניהם בטלמרקטינג.

הראשון הוא במכירת תלושים הנותנים 50% הנחה על בתי מלון, צימרים, ספא-ים ומסעדות, והשני במכירה כלי בית באופן ממש מעצבן. בשניהם המשכורת היא בסיסית לשעה (20 ש"ח) ועמלות. בראשון, של החופשות, על כל חוברת שוברים שאני מוכרת אני מקבלת 50 ש"ח ובסופו של חודש בודקים מה יצא יותר גבוה, סכום השעות כפול 20 או סכום המכירות כפול 50 ואת הגבוה ביותר אני מקבלת כמשכורת חודשית. זו שראיינה אותי שם אמרה שאנשים מגיעים עד משכורות של 14,000 בחודש, אבל משום מה קשה לי להאמין לה.

בחברה השניה זו שראיינה אותי אמרה שיש עמלות אבל לא ידעה לציין אילו, מסתבר שזה משתנה ממוצר למוצר. לא אחוזים, אלא סתם מספר ראנדומלי.

מסתבר שבחברות טלמרקטינג יש מין קטע כזה של לשים לוח במרכז בחדר, עליו לרשום את השמות של כל העובדית במשמרת וכאשר מישהו מוכר הוא בא ומשנה את המספר שכתוב ליד השם שלו. קוראים לך יונתן ומכרת עד כה 2 מוצרים אז על הלוח יהיה כתוב "יונתן 2" בין השמות האחרים. בראיון הראשון, שהגעתי אליו שעה אחרי שהם התחילו לעבוד באותו היום, כבר נמכרו 7 מוצרים. מישהי אפילו מכרה 2 חוברות תלושים כאלה בשעה והופה, תאורתית כבר יש לה 100 שקל ביד. תוך שעה.

אבל זו עבודת תיכון/פנסיונרים. היא לא תתרום לי לעתיד או לקורות חיים.

 

מצד שני, שלחתי קורות חיים לפלאפון והיום התקשרה אלי אישה משם ואמרה שיש להם משרה בשירות לקוחות להציע לי. רק שהיא ברמת גן - גבעתיים. חוץ מהעובדה שזה קרוב לבסיס הנוכחי של ג'ק, זה לא מפתה במיוחד. חוץ מזה היא אמרה גם שיש משרה פנויה בקניון חולון, שזה כבר יותר קרוב. רק שזה לא בשירות לקוחות אלא בחנות שלהם.

הבעיה איתם שהם רוצים שאני אתחייב ל14 חודשים, לא פחות. ועדיף יותר. בהתחלה יש גם קורס של חודשיים, מ8 עד 5 בערב, גם כן ברמת גן. ובגלל הקורס הזה אני אחוייב ל14 חודשים. אם אני אפר את ההתחייבות אז ייגבו ממני 2500 ש"ח שהקורס הזה שווה. כמובן שאם אני אפר את ההתחייבות בחודש ה13 אז יגבו ממני פחות, באופן משמעותי. הסכום הולך וצונח עם הזמן שאני נשארת בחברה.

העבודה שם, לפי דבריה של האישה שדיברה איתי, פותחת בפני הזדמנויות. אם מתפנה משרה בכירה יותר אז קודם בודקים אם יש מישהו מבתוך החברה שרוצה אותה ומתאים לה, ורק אז מציעים אותה לאנשים מבחוץ.

הקורס הקרוב נפתח ב19.6, ובינתיים נשארתי איתה בסטטוס של "אני אברר אוטובוסים ואחזור אליך". כמובן שלא שאלתי אותה אם יש תשלום כלשהו במהלך הקורס (מה שלא נראה לי), או אם יש החזרי אוטובוסים או מה בכלל התנאיים במשרה שהציעו לי.

 

העבודה שיש לי בינתיים, בגלידרייה, כנראה לא תחזיק הרבה זמן. עכשיו שמגיע הקיץ אז הם מתעקשים שאני אעשה סופ"שים. אפילו השבוע שאמרתי שאני יכולה לעבוד שלישי עד שישי, נדפקתי עם משמרת בשבת ושישי. מה שאומר שאני רואה את ג'ק בערך שעה וחצי בסופ"ש. בינתיים המשמרת בשבת בבירורים, אבל לא נראה לי שהרבה ישתנה. העיקר כשרציתי לעבוד בשישי כל פעם דחו לי אותו.

 

אני רוצה לחדד ולציין שאין לי מליון ואחד אופציות כמו שזה נשמע. 2 חברות הטלמרקטינג יכולות בכלל לא להעסיק אותי, לא חתמתי איתן על כלום. בימים הקרובים צריכים רק להודיע לי אם התקבלתי.

 

הקטע הכי מצחיק הוא שקורות החיים שלי באמת עשו משהו, סה"כ כבר מה יש בהם? תעודת בגרות וחצי שנה במקדולנדס?

 

לפחות אני מתקדמת לאנשהו.

נכתב על ידי פֶּטֵל , 10/6/2007 18:48   בקטגוריות יום שכזה., עבודה  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פֶּטֵל ב-10/6/2007 21:17
 



כן, קוקה קולה לייב גם בבלוג הזה.


אז, קוקה קולה, הא? 



במספר מועט של מילים: היה ארוך, לעיתים מייגע, לעיתים כיף מטורף. 



במספר רב של מילים:
רכבת של 3:27 לת"א, בנוחות מירבית (אפילו הטענתי את הפלאפון). בתיק: 2 סווצ'רים (אחד לכל אחד), 1 שמיכה, 1 מצלמה, 2 פלאפונים עם סמסים של קוקה קולה לייב, 2 xi מוחבאים, 2 בקבוקים מים גם כן מוחבאים (בתוך שרוולים של הסווצ'רים) ו2 מיני-מתנות לליזי.
רכבת של 16וקצת ומת"א לחיפה, הנוחות המירבית הפכה לחוסר נוחות סבילה. סרדינים, מישהו? אני יושבת על הרצפה במעבר, ג'ק איכשהו התקמבן ונשכב מתחת למושבים. פותרים תשחץ/תשבץ/סודוקו ולועסים gummy bears.
לב המפרץ, 17וקצת, קצת הולכים לאיבוד בתחנת האוטובוס. מגלים ריכוז המוני של אנשים מעניינים (או, בואו נלבש את הבגדים הכי מוזרים שנוכל למצוא בארון) ומחליטים ללכת לכיוונו. עולים על שאטל בלי לחכות בכלל, נוסעים 15 דקות בעמידה. עוברים את הקופות והכניסה נורא מהר, ומגיעים לבמה בדיוק כשעדן הראל (נראה לי) מציגה את סינרגיה



יה בייבי ! מרגיש אחר, חום יולי-אוגוסט, צועקים על אהבה, לחבק אותך (!), 2 שירים חדשים ושיר מהאלבום שיש לי ששכחתי את שמו. האמת, הופתעתי לגלות הרבה אנשים שהקדימו להופעה שלהם. הופתעתי לגלות שהם מוערכים בכלל, הייתי בטוחה שזו עוד להקה שרק אני ופוצי מכירות ואוהבות. נחמד לדעת שהם אשכרה מפורסמים, וחבל שאני עד כדי כך מנותקת. לא יכולה להתלונן, אבל בקלות הייתי מחליפה את השיר ההוא מהאלבום הישן ("אם אתה יכול, אז אתה גדול.." או משהו כזה) ב"כל הזבל עליך". הרבה יותר מתאים להופעה, אבל אולי זו רק דעתי.
"נסיכה שלי, האהבה ההרגה אותי... הם הורגים אותי..."
(אגב, הבחורה שעמדה מאחורי בהופעה שלהם ושרה, אם את קוראת את זה, את שרה ממש גרוע.) 



סינרגיה יורדים, הבמה מסתובבת (פתרון מעולה לעובדה שלכל להקה יש ציוד משלה), והדורבנים עולים. הדורבנים ובובת דורבן קטנה ולבנה. עוד לילה, לא בא לי לשמוע, יצאנו לרקוד, שיר איטי מהאלבום החדש שלא הכרתי (שבו קלטנו שאנחנו מחוצים והתחלנו לפלס את דרכנו אחורה), ושוב הדיסקו כאן. רקדתי עם ג'ק באופן הכי כייפי בעולם לצלילי השיר האחרון, בהחלט אחד מרגעי השיא.  



כשהם ירדו לא חיכינו אפילו שדין דין אביב תעלה והחלטנו ללכת לחקור את השטח, כנראה אי שם בתת מודע ידענו שמאוחר יותר אי אפשר יהיה לנוע בכלל. הסתובב במשך כל ההופעה שלה, לא שמענו אפילו שיר אחד, ואי שם לקראת אייל גולן (בע) חזרנו לאזור הבמה כי הייתי אמורה לפגוש את די. העברנו חצי שעה בחיפושים אחת של השניה ובאיזשהו שלב פשוט וויתרנו. חבל, אבל זה באמת היה בלתי אפשרי.
במהלך ההופעה של הראל מויאל (סקעת? איזה מהם זה היה?) ישבנו קצת על הדשא ואחרי זה הלכנו לפגוש 2 חברים של ג'ק. עשינו להם סיבוב כשהם הגיעו, המשכנו לא להיות קשובים להופעה גם בזמן שי גבסו (אם פספסתי את יום ועוד יומיים זה חבל). כשהגענו למסקנה שהוא אמור כבר לרדת התקדמנו לכיוון הבמה. ואז, גשם.
בהתחלה זה רק טיפטף קצת אז החלטנו להתכנס מתחת לשמיכה/מגבת שלי. אנשים שעמדו מסביב הסתכלו עלינו מוזר, אבל ברגע שהגשם התחזק אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל נדחסו לנו מתחת לשמיכה, באופן נורא חצוף. החברים של ג'ק החליטו שהם נותנים רק לבנות שוות להצטרף, ולא היו הרבה כאלה.
כשהגשם הפסיק שמנו לב שאין יותר שי גבסו (שלפני שהוא ירד מהבמה, הוא ציין שמשימתו הושלמה, או משהו כזה. חמוד.) וחשמל. וכל פעם שעלה טכנאי עם פנס לבמה לגלות איך מחברים בחזרה את החשמל, הקהל הריע. כעבור 20 דקות מישהו הודיע ברמקולים שההופעות יחזרו בעוד חצי שעה. אחרי חצי שעה באמת עידן רייכל עלה, הקשבנו לו בחצי אוזן בזמן שטיילנו ופגשנו את בלונדה והחבר שלה. ישבנו קצת איתם, דיברנו, והגעתי ביני לבין עצמי למסקנה שאין לי יותר כח למופע הזה. רייכל שעמם אותי, היה לי קר ורטוב וכמעט נרדמתי כל 3 דקות. 



אבל אז עברי לידר עלה לבמה עם "יום טוב". האנרגיות חזרו. שכנענו את הבלונדה והחבר לשים לנו לב על הדברים ורצנו לאזור שממנו רואים את הבמה. עמדנו איפה שלא צפוף ושוב רקדנו ונהנינו. כיף שיש מישהו לעשות איתו שטויות (כמו להתחיל לרקוד ואלס בשירים איטיים). ועברי, וואו. הוא פשוט יודע לדפוק הופעה. יום טוב, שיר שלא הכרתי, ניסים, לאונרדו, בחולצת פסים, הכוס הכחולה, מרי לנצח ועוד. מדהים לחלוטין. 



אחרי ההופעה שלו חזרנו לפיסת הדשא שבה בלונדה והחבר ישנו/התמזמזו או משהו באמצע, והחלטנו שבגלל שכולנו רוצים לקפוץ ולהשתולל במהלך היהודים אז נלך לשם עם התיקים ונפגש אח"כ איפה שישבנו בהתחלה. וזה מה שעשינו.
היהודים דפקו הופעה מצוינת (כמעט כמו בתחילת השנה), אפילו שהסתבר שאורית היתה עם 40 מעלות חום. עוד ארון אחד, אלה, גניבה, ג'קי, אם כבר, קח אותי ועוד 1-2 שירים שלא הכרתי. היתרון בזה שכל אמן הופיע רק 30-40-60 דקות זה שהם היו צריכים לרכז את השירים הכי טובים שלהם, זה בד"כ הלהיטים, וזה בד"כ השירים שאני מכירה. וגם כאן קפצנו, השתוללנו ורקדנו ביחד. היה הכי כיף בעולם.


 


מהיהודים חזרנו לפיסת הדשא שלנו, התיישבנו כדי לנמנם בזמן נינט (היא הופיעה בסוף או לא?), והחלטנו בעצם שאין לנו יותר מה לחפש שם. ג'ק שונא את אביב גפן ומוכן לוותר על מוקי, ואני לא מעוניינת יותר מדי במשינה-מוקי-בית הבובות (בעיקר בית הבובות) ויכולה לוותר בשביל ג'ק על אביב גפן (הוא כבר עבר לידי בצילומים של מ"מ, אז זה כבר לא מרגש).  



נפרדנו מהבלונדה ובערך ב2וחצי יצאנו מהאזור ועלינו על השאטל, שוב בלי לחכות לו בכלל. ירדנו בחוצות המפרץ, כי זה מה שאמרו באתר ובמשך 15 דקות חיפשנו בחור ההוא את תחנת הרכבת. איכשהו מצאנו, אבל במודיעין בתחנה גילינו שבעצם לא הסתדרנו בכלל. השעה 3:00, הרכבת הבא לת"א היא ב3:22 והרכבת הבאה הביתה משם היא ב 6:51. שזה בערך שעתיים להתייבש כאן או שם. החלטנו להתייבש בת"א, כי התחנה בחוצות המפרץ ממש מעפנה.  



בתחנת ת"א מרכז שתינו קפה, קראנו עיתון, קפאתי מקור (עם גופיה, חולצה חמה שלי וסווצ'רט של ג'ק) וישנו מכורבלים חצי שעה על הרצפה בגשר שבין הרציפים. כל זה עד שחבר כלשהו של ג'ק, שגם היה במופע, גילה אותנו והחליט להעיר. העברנו איתו את שאר הזמן עד הרכבת שלנו, וב6:51 עלינו סוףסוף לרכבת הביתה.  



מהרכבת לאוטובוס וסוףסוף הביתה. אי שם בדרך מהאוטובוס הביתה התעוררתי וחששתי שאני לא אצליח להרדם בבית. באמת כשהגעתי הביתה דיברתי איזה חצי שעה עם אמא, סיפרתי חוויות, וברגע שהיא יצאה מטווח הראיה שלי נרדמתי על הספה עד 15:00.  



ועכשיו, עייפה, מרוצה ובעיקר ממש שבעה אני מאחלת לכם שנה טובה!
נכתב על ידי פֶּטֵל , 22/9/2006 23:55   בקטגוריות יום שכזה., פטל בדרכים  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Gaia ב-25/9/2006 15:12
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפֶּטֵל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פֶּטֵל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)