כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

מה אעשה אם תלכי לי?

אני מבינה כמה שאני אוהבת לחיות.

אני יודעת מי אני, וזין עליכם.

ואיך שדיכאת אותי? זוכר? אם בכלל ידעת שעשית זאת,היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה, יקירי. כי כבר לא מעניין אותי מה אתה חושב. לא. ולא מעניין אותי איזה סטיגמות אתה מדביק עלי, ולא מעניין אותי מה אתה חושב על הסטיגמות, ואתם יודעים למה? כי מפגרת. אתה כל כך צודק, וכל כך לא איכפת לי. אני מפגרת וטוב לי עם זה.

אין שכל אין דאגות?

חה.

לכל פעם יש פעם ראשונה. מחר. עבודה.  

השעה היתה בערך 1 או 12, לא יודעת. היה משעמם ביציאה, אז חזרתי הביתה לפני כולם. איש זקן, בן 45, אולי אפילו יותר, הלך ברחוב. עקפתי אותו. המשכתי ללכת, וחציתי לצידו השני של הכביש. העפתי על הזקן מבט חטוף, הוא הביט בי, ולא מיהר להסיר את מבטו גם אחרי שהסתכלתי עליו.

"אנחנו הולכים באותה הדרך"

"כן"

"אולי אנחנו שכנים"

"ייתכן"

"אפעם לא ראיתי אותך קודם"

"גם אני לא"

בשלב הזה הוא חצה את הכביש לכיווני

"איך קוראים לךְ?"

"זה עניינך?"

"סתם, מסקרן"

"בן כמה אתה בכלל?"

"הוווו, אופק רחוק"

"אתה יודע, אין לי אפילו 18"

"אז מה? יש כמה תיכוניסטיות וזורמות בלי בעיות."

"אולי אני צריכה מישהו בגילי"

"את צריכה מישהו שיעיף אותך לשמיים"

"ומה אם יש לי אחד כזה?"

"אז תתבשמי לך. חג שמח"

ופה הוא נעלם.

שלכם, שזקנים מתחילים איתה,

טיפקס אטרקטיבי