ויש בי את היכולת להפריד.
זה שביטלתי בן 19, וזקנים ממנו, לא הופך אותי למישהי שלא נותנת הזדמנויות.
נמאס לי.
וכשאני אני רבה איתו אני מרגישה כל כך מפגרת כי אין לי למי לספר, לפחות לא את הדברים האלה, וזה הורג אותי.
יש לי את מה שאני מחפשת, אז למה בכל זאת אני מתבכיינת?
נמאס לי לבכות על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור