כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

זה שכולן אותו הדבר.

במהלך על תשעת שנתיי [בפתח העשירית], נתקלתי באופן שבו יצא לי לנהל איתן שיחה, שלוש יועצות. ולכולן יש בדיוק את האותו הקול, ובדיוק את אותו החיוך שגורם לי לרצות לבעוט בבן אדם או שניים [מעניין אם החיוך הזה הוא איזה תנאי התקבלות ללימודים. שווה בדיקה].

הראשונה, ענת, היועצת בחטיבת הביניים בה למדתי. ניגשתי אליה כשלראשונה חוויתי בחיי את מה שאני מזהה כיום כדכאון, אני עדיין סבורה שעוד לא חוויתי אחד כזה אמיתי, אבל בגיל ההוא, ההרגשה של לקום בבוקר ולחשוב שאין שום דבר שיעשה אותי באמת שמחה, מצאתי כנורא מדכא, זר, תחושה שלא תואמת את תפיסת עולמי האופטימית. בכתה ח' נפגשתי איתה פעם בשבוע. אני חייבת לציין שהיא עזרה לי מאוד. ואמנם, הפעם הראשונה כשהמתנתי מחוץ למשרדה, ישבה שם נערה נוספת בשכבתי. "אם תגידי מה יש לך, אני אגיד מה יש לי" המחשבה על לומר "אני נורא עצובה לאחרונה, יש לי חשק עז למות" נראתה לי כבדה מדי, אז מלמלתי משהו כמו "לא משנה", בתקווה שתרפה ממני "לי יש כאבים ביד" היא אמרה, ומיהרה לאחוז בפרק כף ידה הימנית, "אני לא יכולה לכתוב. מה יש לך?". ברגע שהיא אמרה את זה הרגשתי מגוחכת, האם אלו העניינים בהם היועצת מטפלת? בכאבים בפרקי כף היד?

לא זכור לי איך יצאתי מזה, או למה לא קמתי וברחתי, אבל זכור לי שהתיישבתי במשרדה. "כן?" היא שאלה במעין קול מתקתק עדין ושברירי, שגרם לי לרחם על ילדיה שהם צריכים לשמוע את הקול הזה כל יום, וחייכה חיוך שנראה מזויף להפליא, ותוהה אם זה החיוך שגרם לבעלה להתאהב בה, כי אם הייתם שואלים אותי, לפי החיוך הזה הוא לא באמת מכיר אותה.

התחלתי לדבר, סיפרתי לה, על החשק שאובד, ובלה בלה בלה, ולפי דעתי נתתי לה מספיק מרווחים בכדי לקחת את השיחה, אך היא לא לקחה, אז הייתי מחויבת להמשיך ולהמשיך, עד ששתקתי.

והיא התחילה לשאול. היא לא אמרה דבר, היא לא קבעה דבר, היא לא סיפרה לי מה יש לי, כי ידעתי שזה לא בסדר להיות פסימית בגיל הזה, שכולם אומרים שהוא כזה נפלא.

אחרי שסיימתי את השבועות אצלה, והחיוך האמיתי חזר לפניי היא אמרה בקול השברירי שלה, "וגילה, יקירתי, באמת, כל דבר שאת רוצה עזרה, אני פה בשבילך"

השנייה, שהשם שלה הוא משהו עם מ' או אפרת, היתה היועצת שלי עד היום, כי כרגע עברתי תיכון. היא גרה ברחובות, ואני גרה בראשון, משמע נסענו יחד בהסעות. אמא התקשרה אלי לפני שההסעה הגיעה, ובשיחה משותפת החלטתי שאולי אעבור תיכון בגלל הרמה הנמוכה. אמרתי לה שאדבר עם היועצת בכדי, נו טוב, להתייעץ, והתיישבתי לידה כשההסעה הגיעה. התחלתי לספר לה על הדילמה, על הרצון שלי ללמוד רפואה, ועל הסיפוק שאני לא מקבלת בבית הספר מבחינת אתגר בלימודים ויחידות, ושנכון שבית הספר הזה נחמד והכל, אבל הוא חרא בכל הנוגע ללימודים. היא שתקה וחייכה. חייכה. היא המשיכה לשאול. ולשאול. ולשאול. "ואיך את יודעת שלא תשני את דעתך?" "את בטוחה שאת רוצה להעביר עכשיו שלוש שנים שלמות בהתרכזות על מטרה שאת לא בטוחה בה?" "את יודעת שיש המון מקומות להשלים לפני צבא?". כשעניתי תשובות בוגרות ויפות לפי דעתי ["אי אפשר לדעת, אבל בינתיים אני שואפת להגשים את חלומותיי" "זו לא רק מטרה, אני אהנה בכל מקום שאליו אלך, זו דרך חיים" "אני רוצה שנה של שקט לפי צבא"] היא המשיכה לחייך חיוך שבאמת גרם לי לרצות לכוון את הרגל שלי בדיוק על האף שהמכונית עצרה, היא ירדה, ולא שכחה לציין "אם עדיין לא החלטית, אני אהיה ביום רביעי במשרד, אם את רוצה עזרה, כל דבר פה, אני פה בשבילך"

בסופו של דבר, היא לא באמת נתנה לי תשובה, היא אמנם פסקה "זה עניין של או דרך או מטרה, תלוי מה חשוב לך", והייעוץ שלה רק השאיר אותי עם עוד דילמות.

השלישית, דווקא נראית יותר סבירה, את שמה לא קלטתי ממש, היא מלמדת בתיכון החדש אליו עברתי היום, אמנם כן יצא לי להתקל בשיחה קצרה עמה, וגם לה היה חיוך, והקול שלה אמנם לא שברירי להחריד, אבל הוא בהחלט ענה על הדרישות [לא שידוע שיש כאלה, אבל כאמור, שווה בדיקה.] כמובן שלא הספקנו להאריך במילים, אבל היא הציעה עזרה, בימים הראשונים של בית הספר, ואז, ממש לפני שיצאתי מהחדר, כשרגלי כבר במסדרון "אה, וגילה, אל תשכחי, אם את צריכה עזרה, אני פה בשבילך"

שלכם, אם אתם צריכים עזרה, כל דבר, אני פה בשבילכם,

טיפקס מייעץ