כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

הוא אמר שהוא מקנא בי. שולי על מה הוא מקנא, אבל עצם העובדה שהוא מקנא בי, זה, זה העיקר. עצם העובדה שמישהו מקנא בי על משהו נראית לי מגוחכת. זה לא שאין על מה, יש לי קצת מהכל, אבל זה עדיין לא הכל. יש עוד כל כך הרבה אנשים בעולם שאפשר לקנא בהם, ודווקא בי? אני באמת לא שווה אני ההרגשה הזוועתית הזו.

רציתי לסתור לו, שיתעורר. שיבין שהוא מסתכל עלי כשהוא אומר קנאה. עלי. עם השומן, ההתנשאות, הסתימות הרגשית, חסרת הביטחון, פטתית, חסרת היכולת להרגיש שלמה עם עצמי, עצלנית, ואלוהים, למה זה לא נגמר?

רציתי להסביר לו, שהדבר שהוא מקנא בו, זה רק משחק. אני משחקת את היכולת הזו. אני לא באמת מרגישה ככה. זה שאני אומרת שאני עושה הפרדה, זה לא נכון. אני לא יכולה לומר מה נכון, כי אני לא יכולה להשלים עם זה שאני מתאבססת לאנשים.

אני פשוט לא יכולה.

אני טיפקס שחור. וטיפקס שחור לעולם, אבל לעולם לא ישים את עצמו במודע במצב של חולשה.

ולומר למישהו, או להבהיר למישהו שאני חושבת עליו יותר מהרגיל זה מניח אותי במצב של חולשה, כי פתאום אני תלויה בו. ושטיפקס שחור יהיה תלוי במישהו? חה. נראה לכם?

שלכם, שלפי דעתה לא אמור להיות לה שום קשר לקנאה [אלא אם כן היא מקנאה במישהו],

טיפקס קנאי

התחלנו עוד חודש, הא?