כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

התנחמתי בעובדה שאי שם בראשון יש לי חברים.

וכשאני בראשון, אין לי עם מה להתנחם.

זה לא שאין חברים, אבל פתאום אני קולטת שהחיבור ההוא זה לא משהו שנמצא בכל פינה,

אני קולטת שהגעגוע שהלם בי כשהיא בדיוק עברה לא היה ארעי, לא היה זמני, לא היא רגע קצר,

אני מצליחה להכניס לראש שלי, שאני באמת צריכה אותה, ושהיא באמת אחת שאני יכולה להזמין אותה לצימר כשיש מקום פנוי, ושאני יכולה ללכת איתה לבית ספר, ולהיות האחת הזו שכיף כל כך לראות בימי שישי, שתבין, ושהיא אחת שאני רואה אותה איתי עוד עשר שנים, ושלא איכפת לי לגור איתה בשותפות למרות האנטיפתיות המשוועת שלי, ושאני לא רק רוצה אותה, לפעמים זה כאילו אני צריכה אותה.

אני לא כותבת קטעים כאלה.

שלכם, צריכה,

טיפקס מיתר