כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

הקנאה כואבת בין רגליי

עשו אותך כבר לפני

את יותר יפה כשאת לא נאמנה אלי,

כי הקנאה כואבת, וזה קשה

עושים אותך ברגע זה

[יוני בלוך, הקנאה]

עובדה שאני עדיין פה.

אני פה באיזור, מסתובבת, מתרועעת, קיימת. אתם תראו אותי, כי אני פה, וסטנדרטית להחריד. אמא אומרת שאני אפֵלה, היא אומרת שאני דיכאונית.

אני לא.

דיכאוניים הם מתוסבכים ואני לא מתוסבכת הרי מעטים הם המתוסבכים ולא אחמיא לעצמי עד כדי כך.

אז אני פה, ואני לא בורחת.

אבל אולי, אם תחפשו מספיק טוב, תראו שאני פה, רק פיזית. הגוף שלי לא בורח, אבל המחשבות שלי הרחק מכאן. המחשבות שלי כבר עברו את גיל 18, כבר עברו את הרגע שאני לא גרה פה, בבית משלי, אי שם בתל אביב, או משהו כזה, ואני חיה.

וזה נשמע כל כך טוב, המושג הזה, חיה.

שלכם, חושקת לחיות,

טיפקס חיה מתה