כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני בקטע של פירסום טיוטות. זו אחת היפות, שנכתבה לראשונה ב3.8.2009, ועדיין נותרה יתומה מסיום.

אם תסתובב, התוכל לזהות פניה?

בין המון סואן, התוכל לראות את יופיה המשווע כל כך לעיני האחרים, אך הכל כך לוחש בעבורך?

אתה בספק.

אתה חושב כל הזמן, שיש לה משמעות חזקה ועצומה עבורך. אתה הרי אוהב אותה. נכון? איך אפשר שלא?

הרי אתה לא יכול שלהוריד מגופה הקסום את מבטך.

אתה נאלץ כמעט שלקלף את מבטך משערה הגולש על כתפיה.

וכשאתם ביחד, אתם הרי הופכים אחד! שני אנשים שבעזרת המגע הפשוט והרגוע ביותר, יכולים להסחף לעולם אחר, הרי חייב להיות בינכם משהו מיוחד. הלא כן?

היא חסרה לך שאתה לא איתה!

אתה תמיד חושק במגעה, בשפתיה הלוחשות, באף המתקווץ בחיוך. האף מתקווץ בחיוך?

ולפתע אתה בכלל מבין, שאינך יודע כיצד היא נראית.

עולמך מתהפך ומתערפל בעוד אתה עסוק במעין ניסיון קלוש לשחזר את תווי פניה.

והם חוזרים, אבל אתה לא מצליח לחבר אותם לפרצוף.

קטעים קטעים מפניה צפים בראשך.

ואם היא תתקשר עכשיו? אם שמך יקרא ברחוב, התוכל לזהות קולה?

התוכל לזהות את ניגונה העדין בקריאת שמך? האם קולה מנגן בדרך כלל שהיא קוראת בקולך?

קולות של נשים שונות ורבות מחייך ששמעת מנגנות שמך בין שפתיהן חוזרות בך בין רגע.

ואתה מנסה לחבר את קולה לפניה, אך אינך יודע פניה!