כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

הרמוניה.

שלכם, מסתדרת לשם שינוי,

טיפקס הורמונלי

עריכה:

אז אני אכתוב לך את זה פה. מאחר שדיבור, או יצירת אינטרקציה באיזושהיא דרך זה מסוג הדברים שאת מוכנה לעשות איתי, אז אני אאלץ לכתוב לך את זה פה, מכיוון שלקרוא פה זה משהו שלא תפסיקי לעשות.

אז אני מודה, שאלתי אותה, והיא אמרה שהיא לא תגיב. זה, והעובדה שלא שמעתי ממך מילה שמיועדת אלי במשך יומיים, הרגיעה אצלי את העובדה שזו לא רק אני עם פרנויית הלא-מתקבלת-לשום-חברה שלי. אז עכשיו אני לא בספק, אני יודעת שקורה משהו, ובהתנהגות שלך, אני רואה שזה קשור אליי.

אני לא אפול עלייך עם זה עכשיו, אני לא מצפה ממך שתדברי איתי מחר, או כשהעניינים שלך יעברו, כי סביר להניח שזה לא משהו שאני אדע. אבל שתדעי לך שאני כן אשמח לדבר איתך על זה, רק להבין מה הבעיה.

ומהדרך הבוטה שבא בחרת לבטא את עצמך, לפי דעתי, יש בך מעבר לרק רצון להפסיק את החברות(?) קליל.

שתינו, או לפחות אני בתקווה גדולה שגם את, יודעות שזה לא חייב להיות כך.

אז מתי שבא לך. אני לא עוברת בית ספר בשלושת השנים הקרובות.