כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

ומאז חלפו ימים של אופוריה. אם בטבעיות או בעזרת טבעיים אחרים. החריד אותך כמה בנות פגשת אשר דמו לה. אולי היו לה פנים ממוצעות, או שעוד לא השכלת לשכוח אותה. שמת לב גם, שהדיבור של רובן הזכיר לך אותה.

עוד לא השכלת לשכוח אותה.

מישהי  מחייכת ברחוב.

"יש לך סיגריה?" היא שואלת

"זה תלוי."

"במה?"

"מה את מעשנת."

"הכל" ההחלטיות הביישנית שלה הזכירה לך אותה.

אז אתם מתיישבים לעשן, והיו לה נעליים כאלה. היא אהבה מגפיים.

"את יודעת" אתה אומר, בעוד עקב מועך בדיל דולק "סיגריות זה לא הדבר היחיד שאני מעשן."

היא חייכה.

קמת, וכמו מזמין אישה נעלה לריקוד, הצעת לה ידך.

והיא, שלא ידעה כי יד זה הדבר היחיד של לך להציע, הניחה ידה החיננית על ידך והסכימה לריקוד.

ריח עשב מתקתק, מוכר שגרתי חודר לנחירי אפיך כשנפתחת הדלת.

היא התיישבה על ספת האהבה כאילו היתה מלאת פרעושים. משהו בהתנשאות המוצנעת שלה, הזכיר לך אותה.

השאיפה העמוקה חודרת לריאות, ושניכם נשענים לאחור, איש איש בעננו העוטף את שניכם.

"ימים של אופוריה" היא לוחשת.

יהיה המשך? בינתיים לא.